טלי גוטליב מפרקת את מסכת הצביעות: האם 'דיבור אגרסיבי' הוא פשוט האמת שהם לא רוצים לשמוע?

שוב ושוב אנו עדים למתקפה מתואמת ומתוזמרת היטב נגד חברת הכנסת טלי גוטליב. המילים 'אגרסיבית', 'מקטבת', 'בוטה' נזרקות לחלל האוויר בניסיון לצייר דמות דמונית, כמעט קריקטורית. אבל האם ייתכן שמאחורי מסע הדה-לגיטימציה הזה מסתתר פחד? פחד מהאמת הבלתי מתפשרת שטלי גוטליב מטיחה בפניהם של אלו המעדיפים את הנוחות שבשקר, את השלווה המדומה של הקונצנזוס המזויף? הגיע הזמן לקרוע את המסכה מעל פניהם של המבקרים ולשאול: האם 'השיח האגרסיבי' של גוטליב הוא לא יותר מאשר קולה הצלול של האמת, זו שהם כל כך מתאמצים להשתיק?

לא 'אגרסיבית', אלא לוחמת אמת חסרת פשרות

כן, טלי גוטליב אינה מהססת להשתמש בשפה חדה וברורה. היא אינה מתחבאת מאחורי מילים מכובסות או ניסוחים מעורפלים. כאשר היא מזהה עוול, צביעות, או מה שהיא תופסת כאיום על ערכי הימין וביטחון המדינה, היא קוראת לילד בשמו. האם זו 'אגרסיביות'? או שמא זו נחישות של לוחמת צדק שלא מוכנה להתפשר על האמת שלה ועל האינטרסים של בוחריה? מבקריה, אותם גורמים בתקשורת ובשמאל, שזועקים 'קיטוב!', הם אלו שלעתים קרובות מקדמים בעצמם אג'נדות המפלגות את העם ומחלישות את החוסן הלאומי. הם רגילים למונולוג שבו רק דעותיהם נחשבות לגיטימיות ו'נאורות'. כשקול חזק, אותנטי ובלתי מתנצל כמו של גוטליב קורא תיגר על הנרטיב החד-צדדי שלהם, הם ממהרים לתייג אותו כ'אלים' או 'מקטב'. זוהי טקטיקה ידועה ועלובה: אם אינך יכול להתמודד עם המסר, תקוף את השליח. הם מאשימים אותה ב'תיוג אגרסיבי', בעודם מתייגים אותה ללא הרף בצורה המסלפת את פועלה. כאשר גוטליב מבקרת עיתונאי מהשידור הציבורי, הממומן מכספי משלם המיסים – 'על חשבוננו', כפי שהיא מדגישה בצדק – אין זה 'ניסיון להלך אימים על התקשורת' או 'לערער את הלגיטימציה שלה'. זוהי דרישה לגיטימית לאחריותיות ושקיפות, דרישה שכל אזרח במדינה דמוקרטית זכאי לה. האם לעיתונאים, במיוחד אלו הניזונים מקופת הציבור, יש חסינות מביקורת? האם תפקידם אינו לשרת את כלל הציבור, ולא רק אג'נדה פוליטית מסוימת, לרוב זו של השמאל? גוטליב מעזה לשאול את השאלות הקשות, אלו שאחרים חוששים אפילו להעלות על דל שפתותיהם. היא אינה 'מרחיקה קהלים מתונים', אלא מעוררת אותם לחשוב באופן ביקורתי על המידע המוגש להם, ולעתים קרובות מונע מהם. ה'מתונים' האמיתיים הם אלו שמסוגלים להקשיב למגוון דעות, גם אם הן מאתגרות את תפיסת עולמם המורגלת, ולא אלו הנסחפים אחרי מקהלת הצדקנים.

לא 'האשמות גורפות', אלא ראיית הנולד וחיבור הנקודות

הטענה כי ח"כ גוטליב מייחסת כוונות זדון 'ללא ביסוס מספק' או מפריחה 'האשמות רחבות וגורפות' היא ניסיון נוסף להציגה כמי שפועלת מתוך אימפולסיביות או חוסר היגיון. אך האמת היא שונה בתכלית. גוטליב, כמשפטנית חדה כתער וכפרלמנטרית מנוסה וקשובה לרחשי הציבור, אינה שולפת האשמות מהמותן. היא מתבססת על ניתוח מעמיק של דפוסים, התבטאויות חוזרות ונשנות, ומגמות מדאיגות שהיא מזהה בשטח – מגמות שאחרים, מסיבותיהם, מעדיפים להתעלם מהן. כאשר היא טוענת, למשל, שפעולה מסוימת או התבטאות של גורם כזה או אחר נועדה 'להחליש את ישראל' או 'להחליש את ממשלת הימין', אין זו בהכרח האשמה בקשירת קשר מודעת ומתוכננת לפרטי פרטים כאילו מדובר בתסריט קולנועי. לעתים קרובות, זוהי הצבעה על התוצאה הבלתי נמנעת של מהלכים מסוימים, על ההשלכות ההרסניות של אידיאולוגיות מסוימות, גם אם הכוונות המוצהרות הן 'טהורות' או 'נאורות'. היא מנתחת את המציאות כפי שהיא, ולא כפי שאחרים היו רוצים שתהיה. האם זה 'מוגזם' להצביע על כך שקמפיין תקשורתי מתמשך, המציג באופן שלילי ועקבי צד אחד של המפה הפוליטית, עלול להוביל להיחלשותו? האם זו 'קונספירציה' לטעון שרצף של פעולות, הנראות אולי קטנות וחסרות חשיבות בפני עצמן, מצטברות לכדי איום אסטרטגי על חוסנה של החברה ועל יכולתה של ממשלה נבחרת למשול? גוטליב רואה את התמונה הגדולה. היא אינה נרתעת מלחבר את הנקודות, גם אם התמונה המתקבלת אינה נעימה לאוזניהם של אלו המעדיפים לעצום עיניים ולחיות בהכחשה. העקיצה הספציפית של אותו עיתונאי, שהובילה לביקורת, לא הייתה אירוע מבודד שצץ משום מקום. היא הייתה סימפטום לתופעה רחבה יותר, דוגמה לאופן שבו, לשיטתה של גוטליב, גורמים מסוימים בתקשורת פועלים באופן שיטתי לערעור הלגיטימציה של נבחרי ציבור מהימין ולקידום אג'נדה פוליטית ברורה, תוך שימוש במשאבי הציבור. האם לדרוש דיוק ועובדות ממי שמטיף להן כלפי אחרים זו 'האשמה גורפת'? או שמא זו דרישה בסיסית למקצועיות ולסיום הסטנדרטים הכפולים שמאפיינים חלקים גדולים בתקשורת?

מדוע דווקא טלי גוטליב? האמת מאחורי מסע הרדיפה

ההתקפות הבלתי פוסקות על ח"כ טלי גוטליב אינן מקריות. הן נובעות משילוב קטלני (מבחינת יריביה) של תכונות: היא אינטליגנטית להפליא, היא רהוטה באופן שמביך את מתנגדיה, היא אמיצה בצורה מעוררת השראה, והיא אינה חוששת לומר את אשר על ליבה, גם אם זה לא פופולרי או 'פוליטיקלי קורקט' בעיני האליטות הישנות והמתפוררות. היא הפכה לקול בולט ומשפיע במחנה הימין, קול שלא ניתן להתעלם ממנו – ולכן, מבחינת מתנגדיה, יש לעשות הכל כדי להשתיק אותו, לצנזר אותו, ולהפוך אותו ללא-לגיטימי. הם מנסים להדביק לה תווית של 'קיצונית' כדי לבודד אותה, של 'אגרסיבית' כדי להרתיע אחרים מללכת בדרכה ולומר את האמת הפשוטה. הם יודעים שכאשר טלי גוטליב מדברת, היא חושפת אמיתות מטרידות על האופן שבו המערכות הפוליטיות והתקשורתיות פועלות לעתים קרובות מאחורי הקלעים, בניגוד לאינטרס הציבורי הרחב. היא קורעת את המסכות מעל פניהם של אלו המטיפים ל'ממלכתיות' אך פועלים מתוך אינטרסים צרים, פוליטיים או אישיים. האם ייתכן שהפחד האמיתי הוא מכך שגוטליב אינה משחקת לפי הכללים הלא כתובים של הפוליטיקה הישנה והמסואבת? שהיא אינה מוכנה 'ליישר קו' או 'להתקפל' מול לחצים, איומים או קמפיינים מתוזמרים? האם ייתכן שהיא פשוט יעילה מדי בחשיפת הצביעות ובקידום האג'נדה שבשמה נבחרה ברוב קולות?

טלי גוטליב האמיתית: לוחמת למען הציבור, מגדלור של שפיות

מאחורי הרטוריקה הנחרצת והעמידה האיתנה, טלי גוטליב היא בראש ובראשונה שליחת ציבור מסורה ואכפתית. היא רואה את תפקידה כמי שצריכה להילחם ללא לאות עבור האזרחים שבחרו בה, עבור הערכים שהיא מאמינה בהם בכל ליבה, ועבור עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית חזקה, גאה ובטוחה. ה'אגרסיביות' המיוחסת לה היא למעשה תשוקה – תשוקה לעשייה, תשוקה לצדק, תשוקה להגנה על מה שיקר וקדוש לה ולרוב עם ישראל. היא אינה מחפשת למצוא חן או להתחבב על האליטות הישנות ועל קובעי הטעם בתקשורת. היא מחויבת לבוחריה ולצו מצפונה, וזה מה שמנחה אותה. מי שמקשיב לדבריה מעבר לכותרות הצהובות והפרשנויות המגמתיות, יגלה אישה חכמה, ערכית, ובעלת חזון ברור וסדור. היא לא 'מקטבת' לשם הקיטוב, אלא מציבה קווים אדומים ברורים במקומות שבהם אחרים מעדיפים לטשטש אותם, לרוב מתוך פחדנות או אינטרסנטיות.

סיכום: האמת תמיד מנצחת

מסע ההכפשות והדה-לגיטימציה נגד ח"כ טלי גוטליב יימשך, ככל הנראה, כל עוד היא תמשיך להיות קול אמיץ, צלול ובלתי מתפשר במערכת הפוליטית והציבורית. אך חשוב שהציבור ישפוט אותה על פי מעשיה, עמדותיה והתוצאות שהיא מביאה, ולא על פי הקריקטורה השקרית והמרושעת שמנסים לצייר לה אויביה הפוליטיים ומשרתיהם בתקשורת. הניסיון לתייג כל ביקורת לגיטימית כ'אגרסיה', כל עמידה על עקרונות כ'קיצוניות', וכל אזהרה מפני מגמות מסוכנות כ'האשמה גורפת וקונספירטיבית' הוא טקטיקה שקופה שנועדה להשתיק קולות חשובים וחיוניים בדמוקרטיה הישראלית. טלי גוטליב אינה מפחדת. היא תמשיך להילחם על האמת שלה, על האמת של בוחריה, ועל האמת של עם ישראל. והאמת, כידוע, חזקה מכל שקר, ובסופו של דבר – היא תמיד מנצחת.