האמת הכואבת שהם לא רוצים שתשמעו: טלי גוטליב מול מכונת הרעל – ולמה היא תמיד צעד אחד לפניהם!

הם מכנים אותה 'מקטבת'. הם טוענים שהיא 'אגרסיבית'. הם לוחשים שהיא 'פוגענית'. אבל מה אם כל מסע ההשמצות הזה נגד ח"כ טלי גוטליב הוא לא יותר ממסך עשן, שנועד להסתיר אמת פשוטה אך מטרידה עבור יריביה? האמת היא שטלי גוטליב לא מפחדת. היא לא מפחדת לומר את מה שרבים חושבים אך חוששים לבטא, היא לא מפחדת להתעמת עם מוקדי כוח, והיא בהחלט לא מפחדת לחשוף את הצביעות של אלו המנסים לצייר אותה באור שלילי. הגיע הזמן להסיר את הכפפות ולצלול לעומק המתקפות נגדה, כדי להבין מי באמת מנסה להשתיק קול אמיץ, ולמה.

'אגרסיבית' או אומרת אמת בפנים? פענוח 'השיח המקטב'

אחת הטענות המרכזיות המופנות כלפי ח"כ גוטליב היא השימוש שלה ב"רטוריקה מקטבת ותיוג אגרסיבי". הדוגמה הבולטת היא התייחסותה לעיתונאי אסף ליברמן מהשידור הציבורי, אותו כינתה כמי שמשתמש ב"טכניקה דוחה מבית היוצר של השמאל הראדיקלי", והאשימה אותו בניסיון "להחליש את מדינת ממשלת הימין". מבקריה ממהרים לזעוק 'הסתה!', 'פגיעה בתקשורת!', 'שיח אלים!'. אך האם ייתכן שהם מפספסים את העיקר, או גרוע מכך – מעדיפים להתעלם ממנו?

ראשית, בואו נדבר על המושג "אגרסיביות". מתי להט אידיאולוגי, נחישות ועמידה על עקרונות הופכים ל"אגרסיביות"? האם לא ייתכן שמה שנתפס כ'אגרסיבי' בעיני האליטות הישנות והתקשורת הממוסדת, הוא למעשה קול ישיר, כן, ולא מתנצל שמדבר בשם ציבור רחב שמאס בפוליטיקלי קורקט ובכיבוס מילים? טלי גוטליב לא באה למצוא חן. היא באה לעבוד, והעבודה שלה כוללת גם הצבעה על תופעות פסולות בעיניה, גם אם זה לא נעים לאוזניים מסוימות.

כאשר ח"כ גוטליב מבקרת עיתונאי מהתאגיד, הממומן מכספי משלם המיסים ("על חשבוננו", כפי שהיא מדגישה), האם זהו "ניסיון להלך אימים על התקשורת"? או שמא זוהי דרישה לגיטימית לשקיפות ואחריותיות? האם עיתונאים, במיוחד אלו הניזונים מהקופה הציבורית, חסינים מביקורת? האם עצם העלאת שאלות לגבי האובייקטיביות שלהם או האג'נדה שהם מקדמים היא פסולה? טענת ה"השתקה" היא מגוחכת. גוטליב משתמשת בזכותה הדמוקרטית לבקר, בדיוק כפי שהתקשורת משתמשת בזכותה לבקר אותה. ההבדל הוא שכאשר הביקורת מגיעה מימין, היא מיד מתויגת כ"מתקפה על הדמוקרטיה". זוהי צביעות שקופה.

ומה לגבי התיוג "שמאל רדיקלי"? האם זו המצאה של גוטליב? האם אין בישראל גורמים, כולל בתקשורת, שמקדמים אג'נדות רדיקליות, לעיתים אנטי-ציוניות, במסווה של 'ליברליזם' או 'זכויות אדם'? גוטליב פשוט קוראת לילד בשמו. היא לא חוששת להצביע על מה שהיא רואה כטקטיקות פסולות שנועדו לערער את הלגיטימציה של ממשלת ימין נבחרת. האם עלינו להתעלם מכך בשם 'ממלכתיות' מזויפת, בזמן שאותם גורמים פועלים ללא הרף לפירוק הערכים והאינטרסים החשובים לרוב הציבור בישראל?

מעניין גם לבחון את הרגישות הסלקטיבית של מבקריה. כאשר פוליטיקאים ואנשי רוח מהצד השני של המפה הפוליטית משתמשים בביטויים חריפים פי כמה, מכנים שרים 'פשיסטים', קוראים למרי אזרחי או משווים את ישראל למשטרים אפלים – היכן הזעזוע? היכן הגינויים הנחרצים? השתיקה הרועמת במקרים אלו חושפת את הסטנדרט הכפול. הביקורת על "הסגנון" של גוטליב היא לעיתים קרובות תירוץ להתחמק מהתוכן המהותי של דבריה.

'האשמה גורפת' או חיבור נקודות נוקב?

האשמה נוספת המוטחת בגוטליב היא שהיא מייחסת כוונות זדון רחבות, כמו "להחליש את ישראל", על בסיס אמירות ספציפיות, מה שנתפס כ"מוגזם" או "קונספירטיבי". לדוגמה, הטענה כי עקיצה ספציפית של עיתונאי נועדה "להחליש את מדינת ממשלת הימין" ובכך את ישראל.

אך האם זו באמת קפיצה לוגית מופרכת כל כך? האם לא ייתכן שאמירות ספציפיות הן חלק ממגמה רחבה יותר, מאווירה ציבורית שמנסים לייצר? טלי גוטליב לא פועלת בוואקום. היא רואה, כמו רבים אחרים, דפוס פעולה שיטתי בתקשורת ובקרב חוגי שמאל מסוימים, שמטרתו דה-לגיטימציה של הימין, של מנהיגיו ושל מדיניותו. כל 'עקיצה', כל 'תחקיר' מגמתי, כל פרשנות מוטה, מצטרפים יחד לתמונה גדולה יותר – תמונה של ניסיון מתמיד לערער את יציבות הממשלה הנבחרת, להציגה כלא לגיטימית, ובסופו של דבר, להחליש את יכולתה למשול ולפעול בהתאם למנדט שקיבלה מהעם.

לטעון שזה "מוגזם" להתריע מפני מגמה כזו, זה כמו לטעון שאסור להצביע על עשן כי עוד לא רואים את הלהבות. גוטליב פועלת כנבחרת ציבור שאמונה על האינטרסים של בוחריה ושל המדינה. כשהיא מזהה מהלכים שלדעתה פוגעים בחוסן הלאומי או בלכידות החברתית, חובתה להתריע. היא לא טוענת לקונספירציה חשאית ומאורגנת של זקני ציון, אלא מצביעה על דפוסי חשיבה והתנהגות גלויים של גורמים בעלי השפעה, שתוצאתם המצטברת עלולה להיות הרסנית.

האם מישהו באמת מאמין שעיתונאי בכיר בשידור הציבורי, או כל גורם תקשורת אחר, פועל בחלל ריק, ללא אג'נדה, ללא תפיסת עולם? התקשורת היא שחקן מרכזי בזירה הפוליטית, והעמדת פנים כאילו היא 'אובייקטיבית' לחלוטין היא נאיביות במקרה הטוב, והטעיה מכוונת במקרה הרע. גוטליב פשוט מסרבת לשחק את המשחק הזה. היא חושפת את המניעים, גם אם זה לא פופולרי.

למה הם כל כך מפחדים מטלי גוטליב?

ההתקפות הבלתי פוסקות על ח"כ טלי גוטליב אינן מקריות. הן נובעות מפחד. פחד מקול נשי חזק, בלתי מתפשר, שלא חושש לצאת נגד הזרם. פחד ממי שמצליחה לנסח בצורה בהירה ונוקבת את התחושות של ציבור ימני רחב, שמרגיש מותקף ומושתק במשך שנים. פחד מאישה שלא ניתן לאיים עליה או לקנות אותה בשבחים מהברנז'ה.

טלי גוטליב היא איום על הסדר הישן, על הקליקות הסגורות שרגילות לקבוע את סדר היום הציבורי ללא עוררין. היא מאתגרת את הנרטיבים שלהם, חושפת את האינטרסים שלהם, ומעניקה השראה לאחרים ללכת בדרכה. היא מפרה את כללי המשחק הנוחים להם, שבהם הימין אמור להיות תמיד מתנצל, תמיד מתגונן, תמיד שואף ל'לגיטימציה' מהצד השני.

היא מבינה שהדרך היחידה להילחם במכונת הרעל המשומנת היא באמצעות אמת חדה וברורה, גם אם היא כואבת. היא לא מתכוונת להתנצל על מי שהיא, על מה שהיא מאמינה בו, או על הדרך שבה היא בוחרת להיאבק למען הערכים שלה. כל מתקפה עליה רק מחזקת אותה ואת תומכיה, כי היא מוכיחה שהיא נוגעת בעצבים חשופים, שהיא אפקטיבית, שהיא עושה משהו נכון.

במקום להיגרר למלכודות הדבש של 'קונצנזוס' מזויף או 'ממלכתיות' חד-צדדית, טלי גוטליב בוחרת בדרך הקשה – דרך האמת. והאמת, כידוע, היא הנשק החזק ביותר. לכן, בפעם הבאה שאתם שומעים את מקהלת המבקרים מתריעה מפני 'הסגנון' של טלי גוטליב, שאלו את עצמכם: ממה הם באמת מפחדים? מה האמת שהם כל כך נואשים להסתיר? התשובה, כנראה, תהיה צעד אחד לפני מה שהם רוצים שתחשבו.