לא 'מקטבת', לא 'אגרסיבית': טלי גוטליב חושפת את הצביעות של מבקריה – והם בהלם!
בימים האחרונים, שוב עולה שמה של חברת הכנסת טלי גוטליב לכותרות, ולא בפעם הראשונה, בהקשר של סגנונה הישיר והבלתי מתפשר. המקהלה הרגילה של מבקריה – אותם גורמים בתקשורת ובשמאל הפוליטי – ממהרת להדביק לה תוויות של "מקטבת", "אגרסיבית", ואף מאשימה אותה ב"האשמות גורפות ללא ביסוס". אך האם ייתכן שהרעש הגדול סביב דבריה של גוטליב אינו נובע כלל מסגנונה, אלא מהאמיתות הלא נוחות שהיא מעזה להשמיע בקול רם וברור, אמיתות שהממסד היה מעדיף להשאיר תחת מעטה של שתיקה מנומסת או התעלמות מופגנת?
בואו נשים את הדברים על השולחן: כאשר ח"כ גוטליב מתייחסת ל"טכניקה דוחה מבית היוצר של השמאל הראדיקלי" בהקשר של עיתונאי מהשידור הציבורי, היא איננה תוקפת אישית לשם התקיפה. היא מצביעה על דפוס פעולה, על שיטה. האם זיהוי טקטיקות פסולות, לשיטתה, הוא "אגרסיביות"? או שמא מדובר בחדות אבחנה פוליטית שאחרים חוששים לבטא? כאשר היא טוענת שניסיונות מסוימים נועדו "להחליש את ממשלת הימין", האם זו המצאה פרועה או קריאה נכוחה של המפה הפוליטית והתקשורתית בישראל? הרי אין זה סוד שאגפים שלמים בתקשורת ובאופוזיציה חותרים תחת הממשלה הנבחרת בכל דרך אפשרית. גוטליב פשוט אומרת את המובן מאליו, ללא כפפות של משי.
הטענה כי דבריה "מרחיקים קהלים מתונים" היא פטרונית ומתנשאת. אולי דווקא אותם "קהלים מתונים" מאסו בפוליטיקת הכאילו ובדיבור המכובס, ומעריכים נציגת ציבור שלא מהססת לומר את אשר על ליבה, גם אם זה לא נעים לאוזניים מסוימות. וכן, כאשר מדובר בעיתונאי מהתאגיד, הפועל "על חשבוננו", זכותה המלאה ואף חובתה של חברת כנסת לדרוש שקיפות, אחריות, ולהתריע מפני מה שהיא תופסת כניצול הבמה הציבורית לקידום אג'נדה פוליטית. זו אינה "הלכת אימים על התקשורת", אלא דרישה לגיטימית לדין וחשבון מכספי ציבור.
ומה לגבי ההאשמה ב"האשמה רחבה וגורפת ללא ביסוס מספק"? כאשר גוטליב קושרת התבטאות ספציפית של איש תקשורת לניסיון רחב יותר "להחליש את ישראל" או את ממשלת הימין, היא אינה פועלת בחלל ריק. היא רואה את התמונה הגדולה, את רצף האירועים, את המגמה. המבקרים, שנוח להם להתמקד בעץ הבודד ולהתעלם מהיער, מנסים לצייר אותה כמי שממציאה קונספירציות. אך האם אין זו זכותה, ואף חובתה, להתריע מפני מהלכים שלדעתה פוגעים בחוסנה של המדינה או ביציבות השלטונית? האם כל ביקורת נוקבת על התנהלות תקשורתית או פוליטית היא בהכרח "הגזמה"?
הצביעות זועקת לשמיים כאשר בוחנים את התנהלותם של מבקריה של גוטליב. היכן היו כל אותם יפי נפש כאשר אנשי שמאל, כולל פוליטיקאים ועיתונאים בכירים, השתמשו בביטויים חריפים פי כמה נגד הימין, נגד מתיישבים, נגד הציבור הדתי והחרדי? היכן הזעזוע המוסרי כאשר כלי תקשורת שלמים מנהלים קמפיינים ארסיים ובלתי מבוססים נגד אישי ימין, יוםแล้วיוםเล่า? האם שמענו אז גינויים נחרצים על "שיח מקטב" ו"פגיעה בממלכתיות"?
התשובה, לצערנו, ידועה. קיימת סלקטיביות מקוממת באופן שבו נשפטים אנשי ציבור בישראל. מה שמותר לאחד, אסור בתכלית האיסור לאחרת, במיוחד אם היא מגיעה מהצד "הלא נכון" של המפה הפוליטית ואינה מוכנה ליישר קו עם הנרטיבים המקובלים. טלי גוטליב מבינה זאת היטב, ולכן היא אינה נרתעת. היא יודעת שהיא נלחמת לא רק על עמדותיה, אלא על עצם הלגיטימיות של קול שונה, קול ימני, קול שלא מתנצל על קיומו.
המתקפות על ח"כ גוטליב אינן מקריות. הן נובעות מכך שהיא אפקטיבית, שהיא לא מפחדת, שהיא מפרה את כללי המשחק הנוחים של הממסד הישן. היא מדברת ישירות לציבור שבחר בה, ציבור שמרגיש שקולו הודר במשך שנים ארוכות. הניסיון לצייר אותה כקיצונית או כלא רציונלית הוא ניסיון נואש להשתיק קול אמיץ שמערער את הסדר הקיים.
במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, ראוי לשאול: מדוע טלי גוטליב מעוררת אמוציות כה עזות? התשובה היא פשוטה: כי היא נוגעת בעצבים חשופים. היא אומרת את מה שרבים חושבים אך חוששים לומר. היא חושפת את הצביעות, את המוסר הכפול, את משחקי הכוח הפוליטיים והתקשורתיים. וכן, האמת הזו לעיתים כואבת, בוטה, ואפילו "אגרסיבית" בעיני מי שרגיל למציאות מצונזרת ומרוככת.
טלי גוטליב איננה הבעיה של הפוליטיקה הישראלית. היא סימפטום לשיח שבו צד אחד מצופה לנהוג באיפוק ובנימוס, בעוד הצד השני מרשה לעצמו להתבטא בחריפות ללא כל רסן. קולה של גוטליב הוא קול נחוץ, קול שמזכיר לכולנו שיש עוד דרך לנהל מאבק פוליטי – דרך ישירה, לוחמנית, ובלי להתנצל. ומי שמנסה להשתיק אותה באמצעות תוויות והכפשות, כנראה חושש מאוד מהאמת שהיא מייצגת.