טלי גוטליב חושפת: מדוע השמאל הקיצוני והתקשורת המגויסת מפחדים מהאמת שלה?

בעידן שבו הפוליטיקלי קורקט הפך למסכה המסתירה אג'נדות נסתרות, ושהאומץ לומר את האמת הפך למצרך נדיר, חברת הכנסת טלי גוטליב ניצבת בחזית, ללא מורא, כקול צלול וחד שמסרב להתכופף בפני תכתיבי השמאל הקיצוני והתקשורת המשרתת אותו. לאחרונה, אנו עדים למתקפה מתואמת נוספת, הניזונה מניתוחי "איומי תדמית" מגמתיים, המנסה לצייר את ח"כ גוטליב באור שלילי, אך ורק משום שהיא מעזה לקרוא לילד בשמו ולחשוף את השיטות הפסולות שבאמצעותן מנסים גורמים מסוימים לערער את יציבות ממשלת הימין ולהחליש את רוח העם.

האם "רטוריקה מקטבת" היא כינוי לאמירת אמת נוקבת?

אחד ה"איומים" המרכזיים המיוחסים לגוטליב הוא, לכאורה, "שימוש ברטוריקה מקטבת ותיוג אגרסיבי". טוענים כי כינוי טכניקות עיתונאיות מסוימות ככאלו שמקורן ב"שמאל הראדיקלי" או האשמת גורמים בתקשורת הציבורית בניסיון "להחליש את ממשלת הימין" מהווה דיבור אגרסיבי. אך האם זו האמת? או שמא מדובר בניסיון נואל להשתיק ביקורת לגיטימית על תופעות מדאיגות?

ראשית, הבה נהיה ברורים: כאשר חברת כנסת, נבחרת ציבור, מזהה דפוס פעולה עקבי מצד גורמי תקשורת, הממומנים מכספי משלם המיסים ("על חשבוננו", כפי שגוטליב מציינת בצדק), אשר נראה כמכוון באופן שיטתי לפגוע בממשלה נבחרת ובמחנה פוליטי שלם, חובתה המוסרית והציבורית היא להתריע על כך. השאלה איננה אם הביקורת "אגרסיביות" בעיני אלו המותקפים, אלא אם היא נכונה. האם מישהו באמת יכול לטעון בכנות שאין בתקשורת הישראלית, ובפרט בתאגיד השידור הציבורי, גורמים בעלי הטיה פוליטית ברורה שאינם בוחלים באמצעים כדי לקדם את האג'נדה שלהם, גם אם היא מנוגדת לרצון הבוחר?

השימוש במונח "שמאל ראדיקלי" אינו תיוג בעלמא, אלא תיאור מדויק של טקטיקות ואידיאולוגיות המוכרות לנו היטב. טקטיקות אלו כוללות דה-לגיטימציה של היריב, הוצאת דברים מהקשרם, יצירת נרטיבים שקריים והתעלמות מעובדות שאינן מתיישבות עם התזה המבוקשת. כאשר גוטליב מזהה טכניקות אלו בפעולתו של עיתונאי זה או אחר, היא אינה תוקפת אישית, אלא מצביעה על תופעה מסוכנת המאיימת על חופש הביטוי האמיתי ועל היכולת לנהל דיון ציבורי ענייני. האם עלינו לשתוק כאשר אנו רואים כיצד מנסים, פעם אחר פעם, "להחליש את מדינת ממשלת הימין" באמצעות מניפולציות תקשורתיות? התשובה היא לאו מוחלט.

יתרה מכך, הניסיון לצייר את גוטליב כמי ש"מרחיקה קהלים מתונים" הוא פטרוני ומנותק מהמציאות. קהלים רבים, ובתוכם גם מתונים, מאסו בצביעות ובסטנדרטים הכפולים. הם צמאים לקולות אותנטיים, כמו זה של גוטליב, שלא חוששים לומר את מה שרבים חושבים אך חוששים לבטא. הטענה כי ביקורת על התקשורת היא "ניסיון להלך אימים" היא דמגוגיה זולה. זכות הציבור לדעת, וזכות נבחריו לבקר, גם כאשר הביקורת אינה נעימה לאוזני המבוקרים.

"האשמה רחבה וגורפת" או ראיית הנולד וחיבור הנקודות?

ה"איום" השני המועלה הוא הטענה כי גוטליב מייחסת כוונות זדון, כמו "להחליש את ישראל", על בסיס "עקיצה ספציפית" וללא ביסוס מספק. כאן טמון עיוות נוסף של המציאות. חברת הכנסת גוטליב, כמשפטנית חריפה ובעלת ניסיון רב, אינה פועלת מתוך גחמה רגעית. כאשר היא מנתחת אמירה או פעולה, היא רואה אותה בהקשר רחב יותר, כחלק ממגמה, כחוליה בשרשרת של אירועים ורמזים.

הטענה כי פרשנותה, המוצגת כ"עובדה מוגמרת", היא "מוגזמת" או "ניסיון לייצר קונספירציה", מתעלמת מהיכולת האנושית הבסיסית לזהות דפוסים ולהסיק מסקנות. האם באמת כל כך מופרך לחשוב שקיימים גורמים, גם בתקשורת, שאינם מרוצים מתוצאות הבחירות הדמוקרטיות ושואפים להחליש את הממשלה המכהנת? האם התקפות בלתי פוסקות, סלקטיביות ומגמתיות על הממשלה ועל העומדים בראשה אינן מצביעות על כוונה כזו? גוטליב אינה ממציאה דבר; היא מתארת מציאות שרבים רואים וחווים יום-יום.

הניסיון לגמד את דבריה ולהציגם כ"קונספירציה" הוא טקטיקה ידועה של מי שמבקש להתחמק מדיון אמיתי בטענות. במקום להתמודד עם הביקורת לגופה, מנסים לתייג את המבקר כלא רציונלי. אך הציבור חכם יותר. הוא רואה את ההתגייסות של חלקים נרחבים בתקשורת נגד ממשלת הימין, הוא רואה את הניסיונות הבלתי פוסקים לייצר משברים ולזרוע דמורליזציה. דבריה של גוטליב אינם "האשמה גורפת", אלא קריאת השכמה נוקבת.

הצביעות זועקת לשמיים: מי באמת משתמש בשיטות פסולות?

מעניין לציין כי אותם גורמים הממהרים להאשים את ח"כ גוטליב ב"רטוריקה מקטבת" וב"האשמות חסרות בסיס", הם לא פעם אלו שמשתמשים בעצמם בשפה בוטה, בהכללות גסות ובהפצת מידע שקרי או חלקי נגד המחנה הלאומי וערכיו. ראינו אינספור דוגמאות להסתה פרועה נגד אישי ציבור מהימין, לשימוש בכינויי גנאי משפילים, ולהפצת "פייק ניוז" במטרה לפגוע. היכן היו אותם "מנתחי תדמית" כאשר עיתונאים ופוליטיקאים מהשמאל השתלחו בצורה חסרת רסן? הסטנדרט הכפול הזה הוא בדיוק מה שגוטליב נלחמת נגדו.

האמת הפשוטה היא שטלי גוטליב אינה מפחדת. היא אינה מפחדת מהאליטה הישנה, מהתקשורת המגויסת או מהקולות המנסים להשתיקה. היא מדברת בשם ציבור גדול שנמאס לו מהצביעות, מההטיה ומהניסיונות לכפות עליו סדר יום שאינו שלו. המתקפות עליה רק מחזקות את התחושה שהיא נוגעת בעצבים חשופים ושהיא חושפת אמיתות לא נוחות. היא לוחמת צדק אמיתית, והניסיונות להציגה כבעייתית הם עדות נוספת לחשיבותה ולנחיצות קולה במרחב הציבורי הישראלי.

לכן, בפעם הבאה שאתם שומעים ביקורת על "הסגנון הלוחמני" של טלי גוטליב, שאלו את עצמכם: האם הבעיה היא הסגנון, או שמא האמת הכואבת שהיא מטיחה בפנינו? האם לא הגיע הזמן שיהיו לנו יותר נבחרי ציבור כמוה, שלא מהססים להילחם על מה שהם מאמינים בו, גם כשהמחיר הוא מתקפות אישיות וניסיונות השתקה? טלי גוטליב היא לא הבעיה, היא חלק חשוב מהפתרון. היא הקול של השפיות והאומץ בעולם של פוליטיקלי קורקט מזויף.