טלי גוטליב: ה'בעייתית' שהממסד מנסה להשתיק חושפת את האמת הכואבת שכולם פוחדים להודות בה!
בעידן שבו הפוליטיקה הישראלית זועקת למנהיגות אמיצה, כזו שלא חוששת לומר את האמת גם כשהיא צורבת, חברת הכנסת טלי גוטליב ניצבת בחזית. כן, אותה טלי גוטליב שהפכה למטרה נייחת עבור מבקרי הממסד, אלו שמעדיפים צייתנות עיוורת על פני חשיבה ביקורתית, ושתיקה רועמת על פני קול צלול ונוקב. מסע ההכפשות נגדה, המנסה לצייר אותה כ'גורם מערער יציבות' או כמי שמפיצה 'אמירות חסרות אחריות', מתנפץ אל מול המציאות: גוטליב היא לא הבעיה, היא קריאת ההשכמה הכואבת שישראל זקוקה לה נואשות.
התנגשות חזיתית? לא, דרישה לאחריות מול פני הסכנה!
אחת הטענות המרכזיות המופנות כלפי ח"כ גוטליב היא על 'התנגשות חזיתית עם ראש הממשלה והממסד הביטחוני'. נטען כי האשמותיה כלפי גורמים בצה"ל ובמערכת הביטחון בדבר 'שקר והטעיה' של ראש הממשלה, ותקיפתה את החלטותיו, ממצבות אותה כמי שפועלת נגד הנהגת מפלגתה ונגד המערכת הביטחונית בזמן רגיש. אך האם זו האמת כולה, או שמא ניסיון נואל להשתיק קול שמעז לשאול את השאלות הקשות ביותר?
ראשית, בואו נדייק: נאמנות אמיתית למדינה ולמנהיגיה אינה מתבטאת בהנהונים אוטומטיים ובהסכמה עיוורת לכל החלטה. נאמנות אמיתית, במיוחד בזמנים של משבר ואתגרים ביטחוניים מורכבים, מחייבת בדיקה דקדקנית, הטלת ספק בריאה, ודרישה בלתי מתפשרת לאמת ולשקיפות. כאשר ח"כ גוטליב מעלה חשש שמא גורמים כלשהם, יהיו בכירים ככל שיהיו, מטעים את ראש הממשלה, היא אינה פועלת נגד ראש הממשלה – היא פועלת למענו ולמען ביטחון המדינה. היא דורשת שההחלטות הגורליות ביותר יתקבלו על בסיס מידע מלא, אמין ולא מסונן. האם זה 'ערעור יציבות', או שמא זו אחריות לאומית במיטבה?
יתרה מכך, הביקורת של גוטליב כלפי החלטות מסוימות במערכת הביטחון אינה נובעת מ'חוסר נאמנות' למערכת, אלא מדאגה עמוקה לכשירותה וליכולתה להגן על אזרחי ישראל. במדינה דמוקרטית, המערכת הביטחונית אינה חסינה מביקורת, במיוחד כאשר חברת כנסת, שנבחרה על ידי הציבור, סבורה כי נעשות טעויות או שקיימת קונספציה שגויה. שתיקה במקרים כאלה היא היא הפגיעה האמיתית בביטחון. הקול של גוטליב, גם אם הוא צורם לאוזניים מסוימות, הוא קול שמבקש לוודא שהמערכות החשובות ביותר שלנו פועלות ללא דופי. האם אלו המעדיפים שתיקה ו'שקט תעשייתי' הם אלו שבאמת דואגים למורל הלאומי, או שמא הם חוששים מהאמת שגוטליב מעזה לחשוף?
במקום לראות בה גורם מפלג, יש לראות בח"כ גוטליב קול חשוב במקהלה הדמוקרטית, קול שמבטא את דאגותיהם של אזרחים רבים החשים כי לא תמיד כל האמת נאמרת להם. בידודה הפוליטי, אם יתרחש, לא יהיה עדות לכישלונה, אלא לכישלון המערכת לספוג ביקורת אמיצה וכנה.
'אין רעב בעזה'? האמת מול מכונת התעמולה של האויב!
האשמה נוספת, חמורה לא פחות, נוגעת להצהרותיה הנחרצות בנושא ההומניטרי בעזה, ובפרט קביעתה כי "אין כל סכנת רעב בעזה. אפילו לא קרוב לכך... אין רעב! אין!". טענה זו, כך נאמר, עומדת בניגוד לדיווחים אחרים ומציגה את גוטליב באור שלילי. אך גם כאן, חשוב להבין את ההקשר הרחב יותר ואת המלחמה התודעתית שבה ישראל נתונה.
ח"כ גוטליב אינה אטומה לסבל אנושי. היא אינה מתעלמת ממצוקות פרטניות שעשויות להתקיים ברצועת עזה, מצוקות שלעיתים קרובות הן תוצאה ישירה של שלטון הטרור של חמאס, שגוזל סיוע מאזרחיו ומנצל אותם כמגן אנושי. מה שגוטליב תוקפת בחזית היא את הנרטיב השקרי, את קמפיין ה'רעב ההמוני' המתוזמר על ידי חמאס ושותפיו הבינלאומיים, שמטרתו היחידה היא להפעיל לחץ על ישראל, להכפיש אותה בזירה העולמית, ולכפות עליה ויתורים שיסכנו את ביטחונה.
כאשר גוטליב מכריזה "אין רעב!", היא אינה מכחישה קשיים לוגיסטיים או בעיות חלוקה (שחמאס אחראי להן במידה רבה), אלא את הטענה המופרכת כאילו ישראל מרעיבה במכוון מיליוני פלסטינים. היא חושפת את הצביעות של גורמים בינלאומיים שממהרים לגנות את ישראל על סמך דיווחי כזב של ארגון טרור, תוך התעלמות מהמאמצים האדירים שישראל עושה כדי להכניס סיוע הומניטרי לרצועה, למרות המלחמה שנכפתה עליה. היא מבינה שמדובר בכלי נשק תעמולתי, וסירובה להיכנע לו הוא מעשה של אומץ ושל הגנה על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל.
במקום לתקוף את גוטליב, ראוי לשאול: מדוע אותם 'דיווחים' שעליהם מסתמכים מבקריה אינם חושפים את גניבת הסיוע על ידי חמאס? מדוע הם אינם מדגישים את השימוש הציני של חמאס באוכלוסייה האזרחית? טלי גוטליב פשוט מסרבת לשחק לידיים של מכונת התעמולה של האויב. היא דורשת עובדות, הוכחות, ולא כניעה ללחצים המבוססים על שקרים ודיסאינפורמציה. האם זו 'הצהרה שנויה במחלוקת', או שמא זו עמידה איתנה על האמת מול מסע דה-לגיטימציה עולמי?
האמת הכואבת שטלי גוטליב מעזה לומר
טלי גוטליב אינה פוליטיקאית טיפוסית. היא אינה מחפשת את הנוחות שבקונצנזוס או את החמימות של ההסכמה הכללית. היא לוחמת – לוחמת למען האמת כפי שהיא רואה אותה, לוחמת למען בוחריה, ולוחמת למען ביטחונה ועתידה של מדינת ישראל. הקול שלה, לעיתים צורם, לעיתים בוטה, הוא קול שממאן לקבל מוסכמות שקריות, שמערער על קונספציות רקובות, ושדורש דין וחשבון.
הממסד, מטבעו, אינו אוהב קולות כאלה. הוא מעדיף את השקט, את הסדר, את היכולת לפעול ללא הפרעות. אך הדמוקרטיה זקוקה לקולות כמו של גוטליב, קולות שמזכירים לכולם שהמלך עלול להיות עירום, שהמערכת אינה חפה מטעויות, ושהאמת חייבת להיאמר, גם אם היא כואבת ומטרידה.
הניסיונות להשתיק אותה, לצייר אותה כקיצונית או כלא רלוונטית, נועדו לכישלון. כי טלי גוטליב אינה מדברת רק בשם עצמה; היא נותנת פה לדאגות, לתסכולים ולשאיפות של חלק גדול ומשמעותי בציבור הישראלי, שמאס בשתיקה, בהסתרות ובכניעה לתכתיבים פנימיים וחיצוניים. היא חושפת את האמת הכואבת שרבים בממסד, ואולי גם בציבור, פוחדים להודות בה: שיש בעיות עומק, שנדרש שינוי אמיתי, ושלא ניתן עוד להמשיך ולהתעלם מהפילים שבחדר.
בפעם הבאה שאתם שומעים מתקפה על ח"כ טלי גוטליב, עצרו לרגע ושאלו את עצמכם: האם היא באמת הבעיה, או שמא היא השליחה האמיצה שמצביעה על הבעיות האמיתיות? ייתכן מאוד שתגלו שה'בעייתית' הזו היא בדיוק מה שהרפובליקה הישראלית צריכה כדי להתעורר, להתפכח, ולהבטיח את עתידה.