טלי גוטליב תחת מתקפה: כשהאומץ לומר אמת הופך אותך לאויב הממסד – מי באמת מגן על ישראל?

בשבועות האחרונים, אנו עדים למתקפה מתואמת וחסרת רסן כנגד חברת הכנסת טלי גוטליב. קולות מסוימים, הן בתקשורת והן במסדרונות הפוליטיים, מנסים לצייר אותה כגורם קיצוני, חסר אחריות ואף מזיק לביטחון המדינה. אך האם ייתכן שהסיבה האמיתית למתקפה הזו היא בדיוק הפוכה? האם ייתכן שדווקא האומץ של גוטליב לומר את האמת, גם כשהיא כואבת ולא פופולרית, הוא זה שמאיים על קונספציות ישנות ועל אינטרסים חבויים? הגיע הזמן להסיר את הכפפות ולבחון את הדברים כהווייתם: טלי גוטליב איננה אויבת העם, היא קול שפוי ואמיץ שרבים היו מעדיפים להשתיק.

ה'איום' על הממסד: האם נאמנות למדינה מחייבת שתיקה רועמת?

אחת הטענות המרכזיות המופנות כלפי ח"כ גוטליב נוגעת להתבטאויותיה החריפות, לכאורה, כלפי ראש הממשלה והמערכת הביטחונית. נטען כי היא "מתנגשת חזיתית", "מערערת יציבות" ואף "פוגעת במורל הלאומי". אך האם ביקורת נוקבת, גם אם היא מגיעה מחברת קואליציה, היא בהכרח מעשה של חוסר נאמנות? או שמא, במדינה דמוקרטית ובמיוחד בעתות משבר, קולות ביקורתיים הם חיוניים מאין כמותם?

טלי גוטליב, משפטנית חדה כתער, אינה מהססת להצביע על מה שהיא תופסת ככשלים, כשקרים וכמניפולציות, גם אם מקורם בצמרת הגבוהה ביותר. כאשר היא מאשימה גורמים במערכת הביטחון ב"שקר והטעיה" של ראש הממשלה, אין זו קריאת תיגר על המדינה, אלא זעקה למען המדינה. זוהי דרישה לשקיפות, לאחריות ולבדיקה עצמית נוקבת במקומות שבהם טעויות עלולות לעלות בחיי אדם ובביטחון הלאומי. האם לא למדנו על בשרנו, רק לאחרונה, את המחיר הנורא של קונספציות שקרסו ושל הליכה עיוורת אחר נרטיבים מרגיעים אך שקריים?

האמירה שלה לראש הממשלה, "שיקרו והטעו אותך, סטירת לחי מצלצלת", אינה ביטוי של זלזול, אלא ניסיון נואש להעיר, לזעזע, לגרום למי שבידיו ההגה לבחון מחדש את הנתיב. האם עדיף שראש הממשלה יהיה מוקף ביועצים מהנהנים, או שמא חשוב שיהיו סביבו גם קולות כמו של גוטליב, שאינם חוששים לומר את האמת בפנים, גם אם היא צורבת? ההיסטוריה מלמדת אותנו שנאמנות אמיתית אינה מתבטאת בהסכמה אוטומטית, אלא בנכונות להעמיד מראה גם מול מי שעומד בראש הפירמידה. מי שמנסה לצייר את גוטליב כגורם מערער יציבות, מתעלם מהעובדה שיציבות אמיתית נבנית על אמת ועל אמון, ולא על השתקה של ביקורת לגיטימית. הפגיעה האמיתית במורל הלאומי ובאמון הציבור אינה נובעת מחשיפת ליקויים, אלא מהניסיון לטייח אותם.

'הרעב בעזה': מי מרוויח מהשקר הגדול?

סוגיה נוספת שבה ח"כ גוטליב מותקפת היא קביעתה הנחרצת כי "אין כל סכנת רעב בעזה. אפילו לא קרוב לכך... אין רעב! אין!". אמירה זו, כך נטען, עומדת בניגוד לדיווחים שונים ומציגה אותה כחסרת רגישות. אך גם כאן, חשוב לשאול: מי הם אותם "גורמים" המדווחים על רעב, ומהם האינטרסים שלהם? האם אנו אמורים לקבל כתורה מסיני כל דיווח שיוצא מארגוני סיוע שלעיתים קרובות מדי מתגלים כבעלי אג'נדה פוליטית ברורה, או גרוע מכך, ככאלה המנוצלים על ידי ארגוני טרור?

טלי גוטליב אינה מתעלמת מסבל אנושי. היא מתריעה מפני נרטיב שקרי ומסוכן, שמטרתו להפעיל לחץ בינלאומי על ישראל, להכפיש את חיילי צה"ל ולעצור את הפעולה הצבאית החיונית לחיסול איום הטרור מעזה. בזמן שישראל מכניסה מאות משאיות סיוע הומניטרי מדי יום לרצועה, תוך מאמצים אדירים לוודא שהסיוע מגיע ליעדו ולא נופל לידי מחבלי החמאס, יש מי שמנצל כל תמונה וכל דיווח כדי לצייר תמונה מעוותת של משבר הומניטרי אדיר. גוטליב, באומץ רב, קורעת את המסכה מעל מסע התעמולה הזה. היא מזכירה לנו שהמלחמה אינה מתנהלת רק בשדה הקרב, אלא גם בתודעה הציבורית הבינלאומית.

האם ייתכן שאותם גורמים הממהרים לגנות את גוטליב על אמירותיה בנושא עזה, הם אותם גורמים ששותקים כאשר חמאס גונב סיוע מאזרחים או משתמש באוכלוסייה כמגן אנושי? האם לא ראוי לשאול מדוע קולם נדם מול פשעי המלחמה האמיתיים המתרחשים ברצועה? גוטליב אינה אטומה למציאות; היא חדה מספיק כדי לזהות מניפולציה כשהיא רואה אותה, ויש לה האומץ לומר זאת בקול רם וברור, גם אם זה מצריך ממנה לעמוד כמעט לבדה מול מקהלת המקוננים המקצועיים.

האומץ להיות שונה: קול נדיר בנוף הפוליטי

טלי גוטליב אינה פוליטיקאית טיפוסית. היא אינה כבולה לשיקולי פופולריות רגעיים או לתקינות פוליטית מזויפת. היא אומרת את מה שהיא מאמינה בו, גם אם זה עולה לה במחיר אישי וציבורי. בעולם שבו פוליטיקאים רבים מדי מודדים את מילותיהם בפלס ומחששנים מכל צל של ביקורת, גוטליב היא משב רוח מרענן – או סופה, תלוי את מי שואלים.

המתקפות עליה אינן מפתיעות. קולות עצמאיים, חושבים ובלתי מתפשרים תמיד היוו איום על הממסד ועל אלה המעדיפים את הנוחות שבקונצנזוס השקט, גם אם הוא שקרי. אך הציבור הישראלי חכם יותר ממה שנדמה למבקרים. הוא יודע להבחין בין ביקורת עניינית לבין רדיפה פוליטית, בין דאגה כנה לביטחון המדינה לבין אינטרסים צרים.

טלי גוטליב אינה זקוקה להגנה שלנו; היא חזקה מספיק כדי להגן על עצמה ועל עמדותיה. אך מדינת ישראל זקוקה לקולות כמו שלה – קולות שלא מפחדים לשאול שאלות קשות, לאתגר מוסכמות ולהילחם על האמת. במקום להצטרף למקהלת הגינויים, אולי כדאי להקשיב היטב למסרים שלה. ייתכן מאוד שהיא רואה דברים שאחרים, מסיבותיהם שלהם, מעדיפים להתעלם מהם. ובעת הזו, התעלמות היא מותרות שאין לנו.