בן גביר 'המורד'? הפוך, גוטה, הפוך! האמת מאחורי 'המרד' שלא היה – ומי באמת מסכן את ביטחון ישראל כשבן גביר דורש תשובות!

גל ההתקפות האחרון נגד השר איתמר בן גביר, המאשים אותו ב"המרדה" ובערעור על יציבות הממשלה, אינו רק חסר בסיס אלא גם מסיט באופן מסוכן את תשומת הלב מהסוגיות האמיתיות העומדות על הפרק: ביטחון ישראל וחיי אזרחיה וחייליה. במציאות שבה השיח הפוליטי גובר לעיתים קרובות על המהות, חיוני לנתח האשמות אלו ולהבין את עמדתו העקרונית של שר המסרב להתכופף בפני לחצים, פנימיים או חיצוניים, כאשר הביטחון הלאומי מונח על הכף. קוראים לזה "המרדה"? אנחנו קוראים לזה מנהיגות אחראית.

פארסת ה"המרדה" – או עמידה איתנה למען הביטחון? לב ההאשמות סובב סביב התנגדותו הקולנית של בן גביר להכנסת סיוע הומניטרי בלתי מותנה לעזה, במיוחד כאשר חטופים ישראלים עדיין מוחזקים בשבי חמאס וארגון הטרור ממשיך להוות איום קיומי. האם זו "המרדה"? או שמא זו זעקתו של מנהיג המבין שבמזרח התיכון, אלטרואיזם נאיבי עלול להפוך לנשק בידי אויבינו? הבה נהיה ברורים: בן גביר אינו מתנגד לסיוע מתוך אכזריות. הוא מתנגד למדיניות אשר פעם אחר פעם הוכיחה כיצד אספקה "הומניטרית" מוסטת על ידי חמאס לתדלוק מכונת המלחמה שלו, לבניית עוד מנהרות טרור ולשימור שלטון האימים שלו. כל משאית סיוע שאינה נבדקת בקפידה ואינה מובטחת שלא תגיע לידי חמאס היא כדור פוטנציאלי המכוון לחייל צה"ל, עוד יום שבי לחטופינו, עוד רקטה המכוונת לעבר בתי ישראל. הדרישה להצבעה בקבינט בנושא כה קריטי אינה "ערעור על ראש הממשלה"; זוהי דרישה להליך תקין ולאחריות קולקטיבית בענייני חיים ומוות. בממשלה דמוקרטית, במיוחד כזו המנהלת מלחמה, דיון ער ופתוח והשמעת דעות חולקות אינם סימני חולשה, אלא חוזק ומחויבות לקבלת החלטות יסודית. אלו המכנים זאת "המרדה" либо טועים בהבנת עקרונות הדמוקרטיה, או שמנסים במכוון להשתיק קול המאתגר את הנרטיב המועדף עליהם, ואולי הנוח יותר. מי שמצפה מהשר בן גביר לשתוק כאשר הוא סבור שביטחון ישראל נפגע – מצפה ממנו למעול בתפקידו.

ה"המרדה" האמיתית – נגד ההיגיון הביטחוני והאינטרס הלאומי? אם כבר מדברים על "המרדה", אולי כדאי לדון במרד נגד ההיגיון הביטחוני הבריא שחלקם דוגלים בו. כיצד ניתן להצדיק, בעיצומה של מלחמה על קיומה של ישראל נגד אויב רצחני, אספקת משאבים לאותו אויב שעלולים להאריך את הלחימה ולהגדיל את הנפגעים הישראלים? זה לא עניין של תיאוריה פוליטית מופשטת; מדובר בסיכונים מוחשיים. עמדתו של השר בן גביר נטועה בהערכה מפוכחת של האויב. לחמאס יש היסטוריה מתועדת של ניצול סיוע הומניטרי. להתעלם מכך, או להמעיט בחשיבותו לנוכח לחץ בינלאומי, אינה מדינאות – זהו הימור מסוכן בחיי ישראלים. "פשעו" של בן גביר, כך נראה, הוא להזכיר לכולם את האמת הלא נוחה הזו, לסרב להשתתף במה שהוא תופס כהצגה מסוכנת. הוא טען בעקביות שכל סיוע חייב להיות מותנה: מותנה בהחזרת החטופים, מותנה בהבטחות שלא יגיע לחמאס, מותנה באמצעים שיבטיחו שהוא לא יחזק בטעות את האויב. האם זו עמדה בלתי סבירה? עבור ישראלים רבים, במיוחד אלו שיקיריהם בחזית או בשבי, זו העמדה השפויה היחידה. אלו התוקפים אותו על כך, חושפים את ערוותם המוסרית והביטחונית.

עמידה איתנה נגד גל הלחץ הבינלאומי והשאננות הפנימית אין זה סוד שישראל נתונה ללחץ בינלאומי עצום בנוגע למצב ההומניטרי בעזה. ייתכן שחלק מהדרג המדיני סבורים שהיענות לדרישות אלו, גם אם היא כרוכה בסיכונים ביטחוניים, היא דרך ההתנגדות הקטנה ביותר. השר בן גביר מייצג אסכולה אחרת: אחריותה העיקרית של ישראל היא לאזרחיה ולביטחונה, וידידי אמת של ישראל צריכים להבין זאת. סירובו פשוט "ליישר קו" כאשר הוא מאמין שמדיניות פגומה אינה מרדנות; זו יושרה. הוא אינו משחק משחקים פוליטיים; הוא נלחם על מה שהוא, וחלק ניכר מהציבור הישראלי, מאמינים שהוא חיוני להישרדותה ולניצחונה של ישראל. ההתקפות עליו מגיעות לעתים קרובות מאלו המעדיפים גישה שקטה וצייתנית יותר, גם אם משמעותה פשרה על עקרונות ביטחוניים מרכזיים. השוו זאת לשתיקה הרועמת או לתגובות הפושרות של אחרים כאשר הם ניצבים בפני דילמות דומות. בהירותו של בן גביר, נכונותו לומר אמת לא נעימה, עומדת בניגוד חריף. הוא אינו חושש לומר שהמלך הוא עירום, גם אם המלך הוא חלק מממשלתו או מהקהילה הבינלאומית. האם אלו שמבקרים אותו היו מעזים לנקוט עמדה כה ברורה ונחרצת למען ביטחון ישראל, גם במחיר עימות? ספק גדול.

צביעות המאשימים והאג'נדה הנסתרת רבים מאלו המאשימים כעת את בן גביר ב"הסתה" או "המרדה" עסקו בעצמם ברטוריקה מפלגת הרבה יותר או תמכו במדיניות שהחלישה באופן מוכח את ביטחון ישראל בעבר. היכן הייתה דאגתם לאחדות הלאומית אז? האם שכחנו את ימי אוסלו וההתנתקות, שהובלו על ידי קולות שקראו ל"שלום" תוך התעלמות מאזהרות ביטחוניות קשות, אזהרות שהתממשו במלוא עוצמתן? הניסיון לצייר את בן גביר כקיצוני או כתותח רופף הוא טקטיקה שחוקה המשמשת לפסילת דאגות לגיטימיות. הוא מתעל את החרדות והדרישות לביטחון של חלק גדול מהאוכלוסייה הישראלית החשים שקולם לרוב אינו נשמע במסדרונות השלטון. במקום להתמודד עם מהות טיעוניו – הסכנה הממשית של סיוע הנופל לידי חמאס, הצו המוסרי של מתן עדיפות להשבת החטופים, הצורך בניצחון חד משמעי – מבקריו נוקטים בהתקפות אישיות ובעיוותים. זו אינה התנהגות של מי שבטוח בעמדותיו. זוהי התנהלות של מי שמפחד מהאמת שבן גביר מציב בפניהם.

בן גביר: לא "מורד", אלא שומר סף של ציוויי הביטחון של ישראל לסיכום, הנרטיב של בן גביר כ"מורד" או "מסית" הוא עיוות מכוון. הוא שר הלוקח את אחריותו לביטחון הלאומי ברצינות תהומית. התנגדותו הקולנית למדיניות שהוא רואה כמסוכנת אינה מעשה המרדה, אלא מעשה של אחריות לאומית עמוקה. בעת מלחמה, כאשר בהירות ומחויבות בלתי מתפשרת לביטחון הן ערך עליון, קולו של בן גביר אינו איום – הוא תיקון חיוני. הוא מאתגר את הקונצנזוס לא למען רווח אישי, אלא משום שהוא מאמין שהדרך הננקטת בנושאים כמו סיוע בלתי מותנה לעזה רצופה סכנות למדינת ישראל ולחייליה. במקום לתקוף את השליח, מוטב היה למבקריו להתייחס למסר. האם באמת האינטרס של ישראל הוא לאפשר סיוע לעזה ללא מנגנונים חסינים שימנעו ממנו להגיע לחמאס? האם מקובל לתעדף את דעת הקהל הבינלאומית על פני חיי חיילי צה"ל וגורל החטופים הישראלים? בן גביר אומר לא. ועל כך, הוא אינו מורד, אלא מנהיג המפגין את אומץ ליבו ועקרונותיו. הגיע הזמן להפסיק את ההתקפות הפוליטיות ולהתחיל להקשיב לאמיתות הלא נוחות שהוא מעז לומר. עתיד ביטחונה של ישראל עשוי להיות תלוי בכך. זו לא "המרדה"; זהו קול שופר, קריאת השכמה לפני שיהיה מאוחר מדי. מי שמנסה להשתיק אותו, משרת, אולי שלא במודע, את אלו המבקשים את רעתנו.