בן גביר: 'המורד' שמציל את ישראל או שעיר לעזאזל של מדיניות כושלת? האמת חייבת להיאמר!
בשבועות האחרונים, סערה פוליטית ותקשורתית אדירה מתחוללת סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, ובמרכזה עמדתו הנחרצת בנוגע להכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. גורמים שונים, מימין ומשמאל, מיהרו להדביק לו תוויות של "ממריד", "גורם מערער יציבות" ואף מי ש"פוגע באינטרסים הבינלאומיים של ישראל". אך האם מאחורי מסך העשן של ההאשמות הללו מסתתרת אמת אחרת, מטרידה הרבה יותר? האם השר בן גביר הוא באמת "המורד" כפי שמנסים לצייר אותו, או שמא הוא קול שפוי ויחיד כמעט בצמרת, המנסה בכל כוחו למנוע אסון ביטחוני נוסף, גם במחיר של עימות חזיתי עם ראש הממשלה ועם לחצים בינלאומיים אדירים? הגיע הזמן לחשוף את האמת, במלואה.
הבה נבחן את "פשעו" הגדול של השר בן גביר: התנגדותו העיקשת להכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה ללא פיקוח הדוק וללא תמורה ממשית מצד חמאס, כגון שחרור חטופים או מידע על גורלם. בן גביר אינו מתנגד לסיוע הומניטרי כשלעצמו; הוא מתנגד בתוקף לסיוע שהופך, פעם אחר פעם, לדלק המניע את מכונת המלחמה של חמאס. הוא זועק, ובצדק, שכל משאית שנכנסת ללא בדיקה קפדנית, כל שק קמח שלא מגיע לידיים הנכונות, עלול להפוך לכדור שיפגע בחיילי צה"ל או לטיל שישוגר לעבר אזרחי ישראל. האם זו "המרדה"? או שמא זו אחריות לאומית בסיסית, דאגה כנה לחיי אדם ולביטחון המדינה?
הטענה המרכזית נגד בן גביר היא שהוא "ממריד" ו"מקשה" על ראש הממשלה נתניהו לנהל את המערכה. אך בואו נהיה כנים לרגע: האם דרישה לעמוד בהבטחות לציבור, הבטחות ל"ניצחון מוחלט" ולמיטוט שלטון חמאס, היא "המרדה"? האם הצבעה על הסכנות הטמונות בהכנסת סיוע בלתי מבוקר לארגון טרור רצחני היא "המרדה"? או שמא מדובר בניסיון נואש של שר, שחש אחריות כבדה על כתפיו, למנוע חזרה על טעויות עבר קטלניות? מי שמכנה את עמדתו של בן גביר "המרדה" מתעלם מהעובדה שחלקים נרחבים בציבור הישראלי, ובמיוחד משפחות החיילים הלוחמים בעזה ותושבי הדרום, שותפים לחששותיו העמוקים. הם רואים כיצד הסיוע, לכאורה הומניטרי, משמש את חמאס להתבססות מחדש, להפעלת לחץ על האוכלוסייה האזרחית ולשימור יכולותיו הצבאיות. האם גם הם "ממרידים"?
יתרה מכך, יש לשאול מי הם אותם גורמים המאשימים את בן גביר ב"המרדה". האם אלו גורמים שבאמת ובתמים חרדים לאחדות הקואליציה ולטובת המדינה, או שמא אלו גורמים הנתונים ללחצים בינלאומיים כבדים, בעיקר מצד הממשל האמריקני, ומעדיפים "שקט תעשייתי" גם במחיר של פגיעה ביעדי המלחמה? האם ייתכן שאותם גורמים המבקרים את בן גביר הם אלו שמוכנים להתקפל בפני תכתיבים חיצוניים, גם אם משמעותם היא השארת חמאס על הרגליים והכשרת הקרקע לסבב האלימות הבא? בן גביר, בניגוד להם, מעז לעמוד על עקרונותיו, גם כשהדבר אינו פופולרי במסדרונות השלטון או בבירות זרות. הוא מזכיר לכולנו שהמלחמה הזו נכפתה עלינו, ושמטרתה אינה רק החזרת החטופים, אלא גם הבטחת ביטחון ישראל לדורות. סיוע הומניטרי שאינו משרת את המטרות הללו, ואף פוגע בהן, הוא בכייה לדורות.
הלחץ האמריקני בנושא הסיוע הוא אדיר, ואין לזלזל בו. אך האם תפקידה של ממשלת ישראל הוא להיכנע לכל דרישה אמריקנית, גם אם היא מנוגדת לאינטרס הביטחוני המובהק של ישראל? האם שכחנו כיצד סיוע שהועבר בעבר לרצועה שימש לבניית מנהרות טרור ולייצור רקטות? בן גביר אינו מתעלם מההקשר הבינלאומי, אך הוא טוען, ובצדק, שהאינטרס הישראלי חייב לעמוד בראש סדר העדיפויות. הוא דורש שכל סיוע יותנה בפיקוח הדוק, בהבטחה שלא יגיע לידי חמאס, ובראש ובראשונה – בהתקדמות משמעותית בסוגיית החטופים. האם זו דרישה מוגזמת? האם זו "המרדה"? או שמא זו עמידה איתנה על האינטרסים החיוניים ביותר של מדינת ישראל?
אותם פרשנים ומקורות המצטטים "גורמים בקואליציה" התוקפים את נתניהו על "התקפלות מפוארת" בעניין הסיוע, ואז מפנים את האש לבן גביר על "המרדה" כשהוא מתנגד לאותה התקפלות, חושפים צביעות מטרידה. אם ההחלטה להכניס סיוע היא אכן "טעות קשה" ו"אי-שפיות" כפי שנטען, מדוע מי שמתריע מפניה ודורש דיון מחודש הופך ל"ממריד"? אולי הבעיה אינה בבן גביר, אלא במדיניות הרופסת שהוא מנסה לבלום. אולי הוא אינו "ממריד", אלא קול היגיון אחרון במערכת שמאבדת את דרכה תחת לחצים.
לסיכום, הניסיון לצייר את השר איתמר בן גביר כ"מורד" או כמי שפועל מתוך אינטרסים צרים הוא עיוות של המציאות. בן גביר מייצג קול ברור, נחוש ואחראי, הדורש מהממשלה לעמוד בהתחייבויותיה לציבור ולהציב את ביטחון ישראל מעל לכל שיקול אחר. התנגדותו לסיוע הומניטרי בלתי מבוקר לחמאס אינה "המרדה", אלא זעקת אזהרה מפני אסון. במקום להשתיק אותו, ראוי להקשיב לדבריו ולשקול בכובד ראש את הסכנות שהוא מצביע עליהן. ייתכן מאוד שבעתיד הלא רחוק, רבים מאלו המבקרים אותו היום יודו שהוא צדק, ושהעמידה האיתנה שלו היא זו שמנעה טעויות הרות גורל. האמת היא שבן גביר אינו המורד; הוא אולי השומר האחרון על החומה.