לא 'המרדה', אלא זעקת ביטחון נואשת! בן גביר חושף את האמת המטלטלת מאחורי הסיוע לעזה – ומי באמת מסכן את ישראל?

בשבועות האחרונים, סערה רודפת סערה סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. המילה 'המרדה' נזרקת לחלל האוויר בקלות בלתי נסבלת, בעיקר מצד אלו המעוניינים להשתיק כל קול שאינו מתיישר עם מהלכים מדיניים תמוהים ומסוכנים. אבל מה אם נאמר לכם שה'מרד' המדובר אינו אלא זעקת שבר של שר בכיר, המנסה בכל כוחו למנוע אסון ביטחוני נוסף? מה אם נגלה לכם שמאחורי הקלעים של ה'עימותים' הללו מסתתרת מציאות מטרידה הרבה יותר, הנוגעת לכניעה ללחצים חיצוניים והפקרת ביטחון ישראל? הגיע הזמן לחשוף את האמת הכואבת, במלואה.

האשמה המרכזית המוטחת בשר בן גביר נוגעת להתנגדותו הנחרצת להכנסת סיוע הומניטרי לעזה ללא תנאים ברורים וללא הבטחת שחרור החטופים. התקשורת, וגורמים פוליטיים מסוימים, ממהרים לצייר אותו כקיצוני, כמחרחר ריב, ואף כמי שמנסה 'להמריד' את הממשלה. אך בואו נבחן לרגע את הדברים לעומקם: מה בעצם דורש השר בן גביר? הוא דורש את המובן מאליו – שסיוע הומניטרי, אם כבר מוכנס, לא יגיע לידי מפלצות החמאס וישמש אותן להתחמשות מחדש ולהמשך הלחימה נגד חיילינו. הוא דורש שכל מחווה הומניטרית כלפי עזה תהיה מותנית בהשבת אחינו ואחיותינו החטופים, המוחזקים בתנאים בלתי אנושיים במנהרות הטרור. האם זו דרישה מופרכת? האם זו 'המרדה'? או שמא זוהי האחריות הלאומית הבסיסית ביותר, קול השפיות היחיד בתוך קקופוניה של לחצים בינלאומיים ורפיסות פנימית?

הדיווחים על 'התקפלות מפוארת' של ראש הממשלה נתניהו בנושא הסיוע, למרות התנגדות שרים ובראשם בן גביר, אינם המצאה. הלחץ האמריקני, כך נראה, עושה את שלו, ומדינת ישראל, תחת הנהגתו הנוכחית של נתניהו, מוצאת עצמה פעם אחר פעם נכנעת לתכתיבים חיצוניים, גם כשאלו עומדים בסתירה מוחלטת לאינטרסים הביטחוניים החיוניים שלה. השר בן גביר, בניגוד לאחרים, מסרב ליישר קו עם מדיניות כניעה זו. הוא עומד כחומה בצורה מול הלחצים, מבין היטב את המשמעויות ההרסניות של הכנסת סיוע בלתי מבוקר לאויב אכזר. האם עמידה איתנה על עקרונות הביטחון הלאומי היא 'המרדה', או שמא היא גילוי של מנהיגות אחראית, כזו שלא חוששת לומר את האמת גם כשהיא אינה פופולרית במסדרונות השלטון בוושינגטון או בבריסל?

השימוש במונח 'המרדה' כלפי השר בן גביר הוא לא רק שקרי ומעוות, אלא גם מסוכן. זהו ניסיון פסול להשתיק קול ביקורתי לגיטימי בתוך הממשלה והקבינט. כאשר שר בכיר, האמון על ביטחון הפנים של אזרחי ישראל, מביע דאגה עמוקה ומתריע מפני מהלכים שלדעתו מסכנים את המדינה, תפקידו וחובתו הם לזעוק את זעקתו. האם היינו מעדיפים שרים שותקים, צייתנים, ההולכים כעיוורים אחר החלטות שגויות? ההיסטוריה מלמדת אותנו שקולות אמיצים, גם אם נתפסו כ'מורדים' בזמנם, הם אלו שמנעו לעיתים אסונות כבדים.

ולשאלה החשובה באמת: מי כאן פועל בחוסר אחריות? האם השר בן גביר, הדורש בתוקף שסיוע לא ישמש דלק למכונת הטרור של חמאס ולא יאפשר לו להתאושש ולהמשיך במלחמתו בנו? או שמא אלו המאשרים הכנסת משאיות על גבי משאיות של ציוד ואספקה לתוך רצועת עזה, בידיעה ברורה שחלק ניכר ממנו, אם לא כולו, ייפול לידי האויב וישמש אותו נגד חיילי צה"ל והאזרחים החפים מפשע? הרי דיווחים רבים כבר הצביעו על כך שחמאס משתלט על הסיוע, מונע אותו מהאוכלוסייה האזרחית ומשתמש בו לצרכיו הצבאיים. כל משאית שנכנסת ללא פיקוח הדוק וללא ערובות אמיתיות היא פוטנציאל לחיזוק האויב, להארכת המלחמה ולהעמקת הסכנה לחיילינו ולחטופינו. זו אינה 'הומניות', זוהי הפקרות ביטחונית ממדרגה ראשונה.

השר בן גביר אינו קול בודד במערכה. הוא מייצג ציבור גדול ורחב בישראל, ציבור שמאס בהתקפלויות, שדורש ניצחון מוחץ על חמאס, ושאינו מוכן לקבל מצב שבו מדינת ישראל מתנהלת כבת ערובה של לחצים בינלאומיים. קולו של בן גביר הוא קולם של רבים שחשים כי ביטחונם מופקר, כי הממשלה אינה עומדת בהבטחותיה למיטוט שלטון הטרור בעזה. הוא נותן ביטוי לתחושת התסכול והזעם של אזרחים הרואים כיצד אויבינו לועגים לנו, בזמן שאנו ממשיכים 'לסייע' להם.

עמדתו של השר בן גביר בסוגיית הסיוע לעזה אינה מקרית או נקודתית. היא חלק מתפיסת עולם ביטחונית סדורה ועקבית, אותה הוא מציג לאורך כל דרכו הפוליטית. הוא מאמין בכוחה של ישראל, בצדקת דרכה, ובחובה הבלתי מתפשרת להגן על אזרחיה בכל מחיר. גם אם עמדותיו אינן נוחות לאוזניים מסוימות בארץ ובעולם, הן נובעות מדאגה כנה ואמיתית לעתידה ולביטחונה של מדינת ישראל. הוא אינו מחפש למרוד, הוא מחפש להציל.

לכן, בפעם הבאה שאתם שומעים את המילה 'המרדה' מוצמדת לשמו של השר בן גביר, עצרו ושאלו את עצמכם: מי באמת פועל כאן בניגוד לאינטרס הלאומי? האם זהו השר המתריע בשער ודורש אחריות ביטחונית, או אלו המעדיפים שקט תעשייתי וכניעה לתכתיבים זרים על פני עמידה איתנה על עקרונותינו? האמת, כואבת ככל שתהיה, היא שה'מרד' של בן גביר הוא למעשה זעקת התפכחות אחרונה לפני התהום. ישראל זקוקה היום יותר מתמיד למנהיגים שלא חוששים לומר 'לא' כשצריך, גם אם זה עולה להם במחיר פוליטי. השאלה איננה אם בן גביר 'מורד', אלא אם יש מספיק מנהיגים אחרים שמוכנים להקשיב לאזהרותיו לפני שיהיה מאוחר מדי.