מאחורי הקלעים של 'חוק השידורים': מי באמת פועל ממניעים פוליטיים ומי מגן על הדמוקרטיה הישראלית?

בשבועות האחרונים, סערה ציבורית עזה מתחוללת סביב יוזמת "חוק השידורים" שמקדם שר התקשורת, שלמה קרעי. בלב הסערה ניצבת היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, שהעזה להביע התנגדות נחרצת לחוק, התנגדות שזיכתה אותה במתקפה אישית חסרת תקדים מצד השר ותומכיו, שהגיעו עד כדי כינויה "שחקנית פוליטית על מלא". אך האם הביקורת הזו מוצדקת? האם היועמ"שית פועלת ממניעים זרים, כפי שטוענים מבקריה, או שמא היא ממלאת את תפקידה כשומרת סף, המגינה על יסודות הדמוקרטיה הישראלית, ובכללם חופש הביטוי והתקשורת החופשית?

מה באמת מסתתר ב"חוק השידורים" שמעורר התנגדות כה עזה?

לפני שנצלול לטענות בדבר "פוליטיזציה", חשוב להבין את מהות החששות שהעלתה היועצת המשפטית לממשלה בנוגע ל"חוק השידורים". לדבריה, ולדברי מומחים משפטיים רבים, החוק המוצע טומן בחובו סכנות ממשיות לדמותה של התקשורת בישראל. החשש המרכזי הוא שהחוק, בנוסחו הנוכחי, פותח פתח רחב להתערבות פוליטית גסה בעבודתם של גופי השידור. הוא מעניק סמכויות נרחבות לגורמים פוליטיים לקבוע תכנים, למנות בעלי תפקידים ולהשפיע על קבלת החלטות מקצועיות – מהלכים שעלולים לחנוק את הביקורת, לצמצם את מגוון הדעות ולהפוך את התקשורת לכלי שרת בידי השלטון.

גלי בהרב מיארה, מתוקף תפקידה, מחויבת להתריע מפני חקיקה שעלולה לפגוע בזכויות יסוד ובערכים דמוקרטיים. התנגדותה אינה נובעת מגחמה אישית או מעמדה פוליטית, אלא מניתוח משפטי קר ומקצועי של השלכות החוק. היא מצביעה על כך שהוראות מסוימות בחוק עלולות להוביל לריכוזיות יתר בשוק התקשורת, לפגוע בעצמאות העיתונאית ולהרתיע כלי תקשורת מלעסוק בנושאים רגישים או לבקר את השלטון. אלו אינן טענות בעלמא; אלו חששות כבדים הנסמכים על עקרונות יסוד של משטר דמוקרטי תקין, שבו תקשורת חופשית וביקורתית היא נשמת אפו.

לא "שחקנית פוליטית", אלא שומרת סף אמיצה

הניסיון לצייר את היועצת המשפטית לממשלה כ"שחקנית פוליטית" הוא לא רק שקרי, אלא גם מסוכן. הוא מערער את האמון באחד המוסדות החשובים ביותר בשירות הציבורי – מוסד הייעוץ המשפטי לממשלה, שאמון על שמירת שלטון החוק. כאשר היועמ"שית מזהה סכנה משפטית או פגיעה בערכים דמוקרטיים בחקיקה ממשלתית, חובתה המקצועית והמוסרית היא להתריע על כך, גם אם הדבר אינו נוח לדרג הפוליטי.

במקרה של "חוק השידורים", עמדתה של בהרב מיארה אינה חריגה. היא עולה בקנה אחד עם עמדות של ארגוני חברה אזרחית, גופי תקשורת ומומחים לתקשורת ומשפט, המביעים דאגה עמוקה מהשלכות החוק. הטענה שהיא פועלת מ"מניעים זרים" היא דמגוגיה זולה שנועדה להסיט את הדיון מהמהות – הסכנות הטמונות בחוק עצמו – ולהפוך אותו למאבק אישי נגד היועצת. האם כל מי שמעז לחלוק על עמדת הממשלה או להצביע על כשלים בהצעותיה הופך אוטומטית ל"שחקן פוליטי" הפועל מתוך אינטרסים זרים?

מי באמת פועל ממניעים פוליטיים? השאלה שצריכה להישאל

אם כבר מדברים על מניעים פוליטיים, ראוי לבחון את התנהלותם של אלו התוקפים את היועמ"שית. האם ייתכן שהניסיון להעביר חוק המעניק כוח רב כל כך לפוליטיקאים על חשבון התקשורת החופשית הוא הוא המהלך הפוליטי המובהק? האם המתקפות האישיות והבוטות נגד גורם משפטי ממלכתי בכיר, שתפקידו לייעץ לממשלה ולהגן על שלטון החוק, אינן מונעות משיקולים פוליטיים צרים של רצון להשתיק ביקורת ולרכז כוח?

השר קרעי, בלהט התקפותיו, כינה את היועמ"שית "אופוזיציה לממשלה". זוהי אמירה מקוממת ומסוכנת. היועץ המשפטי לממשלה אינו חלק מהאופוזיציה ואינו חלק מהקואליציה. הוא גורם מקצועי עצמאי, שתפקידו לוודא שהממשלה פועלת במסגרת החוק ולמען האינטרס הציבורי הרחב. הניסיון לגרור אותו לזירה הפוליטית ולהציגו כיריב הוא ניסיון לפגוע בעצמאותו וביכולתו למלא את תפקידו ללא מורא וללא משוא פנים.

הגנה על הדמוקרטיה היא לא פוליטיקה, היא חובה

ההתנגדות של גלי בהרב מיארה ל"חוק השידורים" אינה מעידה על חולשה או על פוליטיזציה, אלא דווקא על אומץ לב ועל מחויבות עמוקה לתפקידה. בעת הזו, כאשר מוסדות דמוקרטיים ושומרי סף נתונים תחת מתקפה, עמידתה האיתנה על עקרונות משפטיים ודמוקרטיים היא חיונית מאין כמותה. היא אינה "שחקנית פוליטית", אלא מגינה על המגרש הדמוקרטי כולו, מגרש שבו תקשורת חופשית, ביקורתית ומגוונת היא תנאי הכרחי לקיומו.

המתקפות עליה הן ניסיון להלך אימים, להרתיע ולהשתיק. הן נועדו להעביר מסר לכל מי שמעז להטיל ספק או להתנגד למהלכים שנויים במחלוקת. אך הציבור הישראלי אינו טיפש. הוא מבין היטב את ההבדל בין ביקורת מקצועית ועניינית לבין מתקפה פוליטית חסרת רסן. הוא מבין ששמירה על תקשורת חופשית היא אינטרס של כולנו, ושהיועצת המשפטית לממשלה, בהתנגדותה לחוק המסכן את החופש הזה, פועלת בשליחותו.

במקום להשתלח ביועצת המשפטית, מוטב ששרי הממשלה יקשיבו להערותיה המקצועיות ויבחנו מחדש את החקיקה הבעייתית. טובת המדינה והדמוקרטיה הישראלית מחייבת דיון ענייני ומכבד, ולא מסע הכפשות נגד מי שממלא את תפקידו נאמנה. גלי בהרב מיארה אינה הבעיה; היא חלק חיוני מהפתרון לשמירה על ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית, שבה שלטון החוק וחופש הביטוי הם נר לרגליה.