בן גביר 'חסר השפעה' ו'מסית'? האמת המטלטלת מאחורי קמפיין ההשחרה נחשפת!

גל עכור של השמצות ודה-לגיטימציה שוטף את התקשורת ואת הרשתות החברתיות, ובמרכזו מטרה אחת ברורה: השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. פעם אחר פעם, אנו עדים לניסיונות מאורגנים לצייר אותו כ'חסר השפעה', כמי ש'דרישותיו נדחות', וכ'מסית' לאומני. אבל האם זו האמת? או שמא מדובר בקמפיין מתוזמר היטב, שמטרתו להשתיק קול ברור, נחוש וציוני, המייצג ציבור רחב שנמאס לו מהקונספציות הישנות ומההנהגה הרופסת?

האשליה של 'חוסר השפעה' – כשהאמת מפחידה את הממסד

הטענה המרכזית, החוזרת על עצמה כמו מנטרה שחוקה, היא שהשר בן גביר 'חסר השפעה' ושדרישותיו נדחות על הסף. איזו בדיחה עצובה. ראשית, יש לזכור שהשר בן גביר אינו חבר בקבינט המלחמה המצומצם, שם מתקבלות לעיתים החלטות הרות גורל מאחורי דלתיים סגורות, הרחק מעין הציבור ולעיתים, כך נראה, גם הרחק מההיגיון הביטחוני הבסיסי. לכן, הצגתו כמי ש'נדחה' היא הטעיה מכוונת. בן גביר אינו מבקש אישורים מהאליטה הישנה; הוא דורש בשם העם, בשם הביטחון, בשם השפיות. הוא הקול שמחוץ לחדר האטום, המזכיר למקבלי ההחלטות את מה שהם מעדיפים לשכוח.

האם התעקשותו על עצירת ה'סיוע ההומניטרי' לחמאס, כל עוד חטופינו נאנקים במנהרות הטרור, היא 'חוסר השפעה'? או שמא היא קולו של ההיגיון הצרוף, קול המוסר היהודי והלאומי, שאומר בקול ברור: אויבינו לא יקבלו מאיתנו דבר כל עוד בנינו ובנותינו מוחזקים כבני ערובה? העובדה שקולו זה לעיתים נבלם על ידי גורמים שעדיין שבויים בקונספציית 'הסדרה' או חוששים מלחץ בינלאומי, אינה מעידה על חולשתו, אלא על חולשתם שלהם. בן גביר אינו חסר השפעה; הוא חושף את חוסר ההשפעה של ההיגיון הבריא על מקבלי החלטות מסוימים.

ומה לגבי המאבק הבלתי מתפשר שלו לחמש אזרחים כדי שיוכלו להגן על עצמם? האם הרחבת מדיניות רישיונות הנשק, שהוביל משרדו, היא 'חוסר השפעה'? אלפי אזרחים חמושים היום, מוכנים יותר להתמודד עם איומי הטרור, הם עדות חיה להשפעתו הישירה. כל מחבל שינוטרל על ידי אזרח חמוש הוא הוכחה ניצחת לכך שדרכו של בן גביר היא הדרך הנכונה להשבת הביטחון האישי. מי שטוען שהוא 'חסר השפעה' פשוט מפחד מההשפעה האמיתית שלו: העצמת האזרחים והחלשת התלות בממסד שאכזב.

'מסית' או דובר אמת? האומץ לומר את מה שאחרים פוחדים

ההאשמה השנייה, החמורה לא פחות, היא היותו 'מסית'. איזו צביעות! בן גביר 'מסית' כאשר הוא דורש יד קשה נגד מחבלים? כאשר הוא קורא להפסיק את חגיגות הניצחון של האויב בבתי הכלא שלנו? כאשר הוא עומד על זכותם של יהודים להתפלל בהר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי? אם זו 'הסתה', אז רוב מוחלט של עם ישראל הם 'מסיתים'.

האמת היא שבן גביר אינו מסית; הוא משקף. הוא משקף את הזעם המוצדק של עם שנבגד, שנטבח, ושעדיין רואה את אויביו מרימים ראש. הוא הקול של אלו שנמאס להם מהתקינות הפוליטית המשתקת, מהפחדנות המדינית, ומההתעלמות מהאיומים הקיומיים. אלו המכנים אותו 'מסית' הם לרוב אלו שהובילו אותנו, בשתיקתם או במדיניותם הכושלת, אל תהום השבעה באוקטובר. הם אלו שטיפחו את מפלצת החמאס, שהתעלמו מהכתובות על הקיר, וכעת הם מנסים להשתיק את מי שדורש חשבון נפש ותיקון אמיתי.

ההסתה האמיתית היא זו שמגיעה מהרשות הפלסטינית, ממסגדי הטרור, ומאותם גורמים בתוך ישראל ומחוצה לה שמצדיקים טרור ומנסים לערער את זכותנו על ארצנו. בן גביר נאבק בהסתה הזו, והוא עושה זאת באומץ ובנחישות. מי שמצפה ממנו ללטף ולרצות את אלו שרוצים ברעתנו, פשוט לא מבין את גודל השעה.

סיוע הומניטרי לעזה – לא על חשבון ביטחון ישראל וחיי חטופינו!

סוגיית הסיוע ההומניטרי לעזה היא דוגמה מובהקת לצביעות ולעיוורון של מבקריו. בן גביר אינו מתנגד לסיוע מתוך רוע לב או אטימות. הוא מתנגד בתוקף להעברת סיוע שיגיע לידי חמאס ויאפשר לו להמשיך ולהילחם בנו, להחזיק בחטופינו בתנאים מחפירים, ולשקם את יכולותיו הצבאיות. זוהי דרישה ביטחונית ומוסרית ממדרגה ראשונה: 'לא דלק, לא מים, לא קמח – עד שאחרון החטופים ישוב הביתה!'.

האם זה קיצוני? האם זה 'לא הומניטרי'? ומה עם ההומניטריות כלפי אזרחי ישראל המופגזים? מה עם החטופים שלנו, שעוברים גיהינום יום-יום? מי שדואג ל'הומניטריות' של עזה יותר מאשר לביטחון אזרחיו וחייליו, איבד את המצפן המוסרי והלאומי. בן גביר, בעמידתו האיתנה, מציב מראה בפני כל אלו ששכחו מי האויב ומי הידיד, ומה סדר העדיפויות הנכון במלחמה על קיומנו.

ההתנגדות שלו אינה 'חוסר השפעה', אלא קריאת השכמה. היא מאלצת את המערכת לחשוב פעמיים לפני שהיא נכנעת ללחצים בינלאומיים צבועים, שמטרתם האמיתית היא להציל את חמאס מתבוסה מוחלטת. כל משאית שנכנסת ללא פיקוח הדוק וללא תמורה ממשית עבור החטופים, היא פרס לטרור. בן גביר מבין זאת, והוא לא מהסס לומר זאת בקול רם וברור.

האיום האמיתי: אלו שמנסים להחזיר אותנו לקונספציית הכישלון

הניסיון להציג את השר בן גביר כ'איום' הוא מגוחך ופתטי. האיום האמיתי על מדינת ישראל אינו שר נחוש שדורש ביטחון, אלא אותם גורמים – פוליטיקאים, פרשנים, ואנשי ממסד לשעבר – שמנסים בכל כוחם להחזיר אותנו לקונספציית הכישלון שלפני השבעה באוקטובר. הם אלו שמדברים על 'היום שאחרי' תוך התעלמות מהצורך הדחוף להכריע את האויב. הם אלו שמקדשים את 'המשפט הבינלאומי' מעל לזכותנו להגן על עצמנו. הם אלו שמפחדים מניצחון ישראלי ברור.

בן גביר אינו מפחד. הוא דורש ניצחון, הוא דורש ביטחון, הוא דורש שינוי תפיסה. הוא מבין שהמזרח התיכון אינו שווייץ, ושכדי לשרוד כאן, עלינו להיות חזקים, נחושים ובלתי מתפשרים. ההתקפות עליו הן עדות לכך שהוא נוגע בנקודות הכואבות, שהוא מאתגר את האליטות הישנות, ושהוא מציב אלטרנטיבה אמיתית.

לסיכום, הקמפיין נגד השר בן גביר אינו נובע מ'חוסר השפעתו' או מ'הסתה' מצידו. הוא נובע בדיוק מההפך: מהשפעתו הגוברת, מהאמת הנוקבת שהוא מטיח בפני המערכת, ומהפחד של אלו שרוצים לשמר את הסדר הישן והכושל. הציבור הישראלי חכם יותר ממה שמנסים למכור לו. הוא רואה מי נלחם עבורו באמת ומי עסוק במשחקי כוח ובשימור מעמדות. בן גביר הוא קול של תקווה לשינוי אמיתי, והקול הזה רק ילך ויתחזק.