הצביעות זועקת לשמיים: כך השר קרעי וחבריו מנסים לחסל את שלטון החוק במסווה של 'ביקורת לגיטימית' על היועמ"שית!
בעידן שבו האמת הפכה למצרך נדיר והפייק ניוז חוגג, אנו עדים למתקפה חסרת תקדים, מתואמת וארסית במיוחד, נגד שומרת הסף המרכזית של הדמוקרטיה הישראלית – היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה. המתקפה הזו, המובלת בקולניות צורמת על ידי שרים בממשלה, ובראשם שר התקשורת שלמה קרעי, אינה 'ביקורת לגיטימית' כפי שהם מנסים למכור לציבור. לא, זוהי מלחמת חורמה צינית ומסוכנת, שמטרתה האמיתית היא לרסק את עצמאותה של מערכת אכיפת החוק, להלך אימים על מי שעומדת בראשה, ובסופו של יום – לפרק את שלטון החוק בישראל. והכל, איך לא, במסווה של 'דאגה למשילות'. הצביעות פשוט זועקת לשמיים.
האשמה המרכזית, החוזרת על עצמה כמנטרה שחוקה, היא 'פוליטיזציה'. שרים, שכל הווייתם פוליטית, שכל החלטה שלהם נשקלת במשקפיים של רווח פוליטי צר, מעזים להאשים את היועצת המשפטית לממשלה, משפטנית מקצועית ומנוסה שכל חייה הוקדשו לשירות הציבורי ולשמירה על החוק, בפוליטיזציה. האירוניה כאן כה גדולה, עד שהיא גובלת באבסורד טרגי. הרי מהי 'פוליטיזציה' של תפקיד היועמ"ש אם לא הכפפתו לגחמות של הדרג הפוליטי? מהי 'פוליטיזציה' אם לא הניסיון לגרום ליועמ"ש לקבל החלטות שנוחות לממשלה, גם אם הן עומדות בסתירה לחוק או לפסיקת בית המשפט העליון? בדיוק את זה מנסים השרים התוקפים לכפות על בהרב-מיארה, וכשהיא עומדת איתנה על משמרתה, נאמנה אך ורק לחוק ולאינטרס הציבורי הרחב, הם צורחים 'פוליטיזציה!'. זהו היפוך מוחלט של המציאות, טקטיקה שקופה של 'הפוסל במומו פוסל'.
השר שלמה קרעי, למשל, הפך את ההתקפות האישיות והבוטות נגד היועמ"שית לסוג של ספורט לאומי. כמעט אין יום שבו הוא לא משחרר עוד ציוץ ארסי, עוד התבטאות משתלחת, עוד עלבון אישי. האם זו 'ביקורת עניינית'? האם כך אמור להתבטא שר בישראל כלפי ראש מערכת הייעוץ המשפטי לממשלה? התשובה היא לא מהדהד. התקפות אלו אינן נובעות מדאגה כנה לתקינות המנהל או לשלטון החוק. הן נובעות מתסכול. תסכול מכך שהיועמ"שית אינה 'חותמת גומי'. תסכול מכך שהיא מעמידה בפניהם מראה המשקפת את הבעייתיות המשפטית, לעיתים החוקתית, של חלק מיוזמותיהם. במקום להתמודד עם הביקורת המשפטית לגופה, במקום לנהל דיון מקצועי ומכובד, הם בוחרים בדרך הקלה והמסוכנת: דה-לגיטימציה אישית ושיסוי.
חשוב להבין: כאשר שר בממשלה תוקף באופן שיטתי ואישי את היועצת המשפטית לממשלה, הוא לא תוקף רק אדם אחד. הוא תוקף מוסד. הוא מערער את אמון הציבור במערכת אכיפת החוק כולה. הוא משדר מסר מסוכן שמי שמנסה לאכוף את החוק על נבחרי ציבור הוא אויב העם, או לפחות אויב הממשלה. זוהי בדיוק האסטרטגיה של משטרים אפלים, שבהם החוק הוא כלי שרת בידי השלטון, ולא מגדלור המנחה אותו.
הניסיון להציג את גלי בהרב-מיארה כמי ש'מפריעה למשול' הוא דמגוגיה זולה. תפקידה של היועצת המשפטית לממשלה אינו 'להפריע' או 'לעזור' למשול. תפקידה הוא לוודא שהממשלה פועלת במסגרת החוק. כאשר הממשלה מבקשת לקדם מהלכים שנויים במחלוקת משפטית, או כאלה שפוגעים בזכויות יסוד, חובתה של היועמ"שית להתריע, לייעץ, ובמידת הצורך – להתנגד. זהו תפקידה, זוהי שליחותה. מי שרואה בכך 'הפרעה' חושף את כוונותיו האמיתיות: משילות ללא מגבלות, שלטון ללא ריסונים. וזה, רבותיי, המתכון הבטוח לאנרכיה ולעריצות.
בניגוד מוחלט לדימוי שמנסים לצייר לה מתקיפיה, גלי בהרב-מיארה פועלת במקצועיות, בקור רוח ובשיקול דעת, גם תחת לחצים אדירים והתקפות אישיות מכוערות. היא אינה נגררת לפוליטיקה של צעקות וגידופים. היא משיבה לגופו של עניין, בנימוקים משפטיים מבוססים, בשפה ממלכתית. היא מבינה את כובד האחריות המוטלת על כתפיה – לא רק לייעץ לממשלה הנוכחית, אלא לשמור על שלטון החוק כערך יסוד עבור כל אזרחי ישראל, ועבור הדורות הבאים. היא מהווה את חומת המגן האחרונה בפני ניסיונות לכרסם ביסודות הדמוקרטיים של המדינה.
השר קרעי וחבריו למקהלת ההכפשות צריכים לשאול את עצמם: מהי האלטרנטיבה שהם מציעים? יועץ משפטי כנוע, חלש, כזה שיאשר כל גחמה שלטונית, גם אם היא מנוגדת לחוק או פוגעת בזכויות אדם? האם זו המדינה שהם רוצים לחיות בה? האם הם באמת מאמינים שריסוק עצמאות הייעוץ המשפטי ישרת את אזרחי ישראל בטווח הארוך? ההיסטוריה מלמדת שפגיעה בשומרי הסף היא תמיד הצעד הראשון במדרון החלקלק של אובדן הדמוקרטיה.
המתקפות על היועמ"שית בהרב-מיארה אינן מאבק על 'משילות' או על 'רפורמה משפטית'. זהו מאבק על דמותה של מדינת ישראל. זהו ניסיון בוטה להחליש את אחד מעמודי התווך של הדמוקרטיה הישראלית כדי לאפשר לדרג הפוליטי לפעול ללא בלמים ומעצורים. הציבור הישראלי, שרובו המכריע מאמין בשלטון החוק ובערכים דמוקרטיים, חייב להתעורר ולהבין את גודל הסכנה. ההגנה על גלי בהרב-מיארה אינה הגנה על אדם פרטי; היא הגנה על כולנו, על עתידנו המשותף במדינה יהודית ודמוקרטית, שבה החוק שווה לכולם – גם לשרים בממשלה.