בן גביר 'חסר השפעה' ו'מתלהם'? תתעוררו! האמת היא שהוא הסיוט הכי גדול של המערכת – והוא רק התחיל!
נמאס לכם מהכותרות? מהניתוחים הבלתי פוסקים בתקשורת שמנסים לצייר את השר איתמר בן גביר כ'חסר השפעה' במקרה הטוב, ו'מתלהם' ו'מזיק' במקרה הרע? אם כן, אתם לא לבד. אבל מה אם נאמר לכם שכל המקהלה הזו היא בדיוק ההוכחה ההפוכה? מה אם נגלה לכם שהניסיונות הנואשים האלה להקטין את דמותו הם בעצם זעקת הפחד של ממסד שלם שרואה בו איום קיומי על הסדר הישן והנוח שלו? בואו נצלול לאמת העירומה, זו שהם ממש לא רוצים שתדעו: בן גביר הוא לא רק משפיע, הוא הסיוט הכי גדול של המערכת. והוא? הוא רק התחיל.
'חסר השפעה'? הצחקתם את מי שמבין דבר או שניים בפוליטיקה!
הטענה המרכזית, החוזרת על עצמה כמו מנטרה שחוקה, היא שבן גביר 'דורש', 'מאיים', 'מציב אולטימטומים' – אך בסופו של דבר 'לא מקבל כלום'. הדוגמה הקלאסית היא דרישתו להצביע בקבינט על הכנסת סיוע הומניטרי לעזה, דרישה שלכאורה נתקלה בכתף קרה. אבל כאן בדיוק טמונה ההטעיה הגדולה. האם מישהו באמת חושב שהשפעה פוליטית נמדדת רק ב'ניצחונות' מיידיים בהצבעות? זהו מבט שטחי, ילדותי כמעט, על מורכבות המערכת הפוליטית.
בן גביר, בניגוד לרבים אחרים, לא משחק את המשחק הקטן של 'תן וקח' מאחורי הקלעים כדי לצבור נקודות אישיות. הוא בא לשנות סדרי עולם. כאשר הוא דורש הצבעה על סיוע הומניטרי, הוא לאו דווקא מצפה לנצח בהצבעה באותו הרגע. הוא עושה משהו הרבה יותר עמוק ומשמעותי: הוא חושף את המנגנון. הוא מאלץ את המערכת להתמודד עם שאלות שהיא מעדיפה להדחיק. הוא מציב מראה מול פניהם של מקבלי ההחלטות ושואל: האם אתם באמת מוכנים לקבל החלטה כה גורלית בלי דיון שקוף, בלי הצבעה מסודרת? האם האינטרס הביטחוני של ישראל עומד לנגד עיניכם, או שיקולים אחרים, זרים, מנחים אתכם? עצם הדרישה הזו, עצם העלאת הנושא לסדר היום הציבורי בכזו עוצמה, היא השפעה אדירה. היא מערערת את אזורי הנוחות, היא מאלצת שקיפות, והיא מבהירה לציבור מי עומד על המשמר ומי מעדיף עסקאות אפלות ושקט תעשייתי.
השפעתו של בן גביר אינה נמדדת רק בחוקים שעברו או בהחלטות שהתקבלו פה אחד. היא נמדדת בשינוי השיח, בהזזת גבולות המחשבה, בהעלאת נושאים לדיון שהיו פעם טאבו. הוא הכוח שמאלץ את הממשלה כולה לזוז ימינה, גם אם באי-רצון. הוא הקול שמבטא את רחשי ליבו של ציבור ענק שמאס בפוליטיקה של פשרות אין-סופיות על חשבון הביטחון והזהות הלאומית. לקרוא לזה 'חוסר השפעה' זה לא רק עיוות המציאות – זו בדיחה גרועה על חשבון האינטליגנציה של הציבור.
'מתלהם'? או אולי 'הקול של העם' שהממסד מתקשה לשמוע?
ואז מגיעה התווית השנייה, 'מתלהם'. איזו מילה נוחה זו לתאר כל מי שמעז לצאת מהשבלונה המנומסת והצבועה של הפוליטיקה הישנה. בן גביר לא מדבר בסיסמאות ריקות או בשפה מכובסת. הוא קורא לילד בשמו. הוא אומר את מה שמיליוני אזרחים חושבים ומרגישים בבית, אבל חוששים לומר בקול רם. מה שבעיני המבקרים המלומדים נראה 'התלהמות', בעיני תומכיו הרבים – וגם בעיני רבים שאינם נמנים על מצביעיו הישירים אך מעריכים כנות – נראה כמו תשוקה אמיתית, כמו דאגה כנה, כמו אומץ לב ציבורי נדיר.
האם 'התלהמות' היא לדרוש אפס סובלנות כלפי טרור? האם 'התלהמות' היא לעמוד על זכותם של יהודים לנוע בביטחון בכל רחבי ארצם? האם 'התלהמות' היא לדרוש משילות אמיתית בנגב ובגליל? אם כן, אז אולי הבעיה היא לא ב'התלהמות' של בן גביר, אלא באוזניים האטומות של אלו שמסרבים להקשיב. אלו שמעדיפים את השקט המדומה של ה'סטטוס קוו' על פני האמת הרועמת של המציאות.
בניגוד לפוליטיקאים אחרים, שמדברים גבוהה גבוהה על 'אחריות ממלכתית' בזמן שהם מקדמים אג'נדות שמסכנות את ביטחון המדינה או מפקירים את ערכיה, בן גביר מציב קו ברור. הוא לא מתחבא מאחורי ניסוחים מעורפלים. הוא נבחר כדי להילחם, כדי לזעזע, כדי להיות הקול הברור והחד של המחנה הלאומי. מי שמצפה ממנו להיות עוד בורג אפרורי במערכת, פשוט לא הבין את המנדט שקיבל מהציבור.
הסיוט של המערכת: למה הם כל כך מפחדים?
ההתקפות הבלתי פוסקות על בן גביר, הניסיונות לגמדו, אינם מקריים. הם נובעים מפחד אמיתי. המערכת, אותו מועדון סגור של פוליטיקאים ותיקים, פרשנים מקובעים ובעלי אינטרסים שקטים, רואה בבן גביר איום ממשי. הוא לא משחק לפי הכללים שלהם. הוא לא חייב להם כלום. הוא מחויב אך ורק לבוחריו ולאמת שלו.
בן גביר הוא הסיוט של כל מי שהתרגל למציאות שבה החלטות מתקבלות בחדרים סגורים, שבה 'מכבסת המילים' מחליפה עשייה אמיתית, ושבה 'שקט תעשייתי' חשוב יותר מביטחון האזרחים. הוא מערער את כל זה. הוא דורש שקיפות, הוא דורש אחריות, והוא לא מהסס להצביע על הכשלים והעיוותים, גם אם זה לא פופולרי בקרב ה'אליטות'.
הפחד הזה מתעצם ככל שהם רואים שהציבור מבין יותר ויותר מי באמת דואג לו. הם רואים את התמיכה בו גוברת, לא למרות ה'התלהמות' אלא בגללה. הם רואים שהוא מצליח להכתיב את סדר היום, גם מהאופוזיציה הפנימית שהוא מנהל לעיתים בתוך הממשלה. וזה, רבותיי, מפחיד אותם עד מוות. כי זה אומר שהשליטה שלהם בנרטיב מתחילה להתערער.
ההשפעה האמיתית: מעבר לכותרות ולספינים – הוא רק התחיל!
אז בפעם הבאה שאתם קוראים כותרת שמנסה לצייר את השר בן גביר כ'לא רלוונטי' או 'חסר השפעה', חייכו לעצמכם. דעו שזו לא עיתונות אובייקטיבית, אלא מלחמת התשה של ממסד מבוהל. ההשפעה של בן גביר אינה נמדדת רק במהדורות החדשות. היא נמדדת בתחושת הביטחון שהוא מנסה להחזיר לרחובות, במאבק הבלתי מתפשר שלו על עקרונות הימין, ובקול שהוא מעניק למאות אלפי אזרחים שקולם הודר במשך שנים.
האם הוא מצליח בכל? בוודאי שלא. אף פוליטיקאי אינו קוסם. אבל הוא נלחם. הוא לא מוותר. הוא מזיז את המחט. והוא, בניגוד לרבים אחרים שיושבים סביב שולחן הממשלה והכנסת, לא מפחד מהצל של עצמו. הוא לא חושש מה יגידו, מה יכתבו, איך יתייגו אותו. הוא בא לעבוד למען עם ישראל וארץ ישראל.
האמת הפשוטה היא שהשר בן גביר הוא אחד הפוליטיקאים המשפיעים ביותר בישראל כיום, דווקא משום שהוא מאלץ את המערכת כולה להתיישר או לפחות להתמודד עם עמדות שלא נוחות לה. הוא הופך שולחנות, הוא מאתגר מוסכמות, והוא מוכיח שוב ושוב שהוא כאן כדי להישאר. המערכת יכולה להמשיך לצעוק 'המלך הוא עירום', אבל הציבור רואה את האמת. ובן גביר? הוא רק חימם מנועים. הסיוט של המערכת רק התחיל, והוא הולך להיות הרבה יותר משמעותי ממה שהם מסוגלים לדמיין.