האמת הבלתי מצונזרת: טלי גוטליב מול ממסד הרבנים והעסקנים – כשהמאפיה הפוליטית מנסה להשתיק את קול ההיגיון!

שוב, ושוב, ושוב. חברת הכנסת טלי גוטליב מוצאת את עצמה במרכז סערה פוליטית ותקשורתית. והפעם, כמו בפעמים קודמות, השאלה הנשאלת היא – מדוע? התשובה, למי שעיניו בראשו ולבו אינו אטום, פשוטה עד כאב: כי היא מעזה. היא מעזה לומר את האמת בפנים, אמת קשה ונוקבת, אמת שממסדים כוחניים, בין אם פוליטיים ובין אם דתיים, היו מעדיפים לקבור עמוק באדמה. גוטליב, לוחמת צדק בלתי נלאית, הפכה למטרה עבור גורמים במפלגת ש"ס ועבור דמויות רבניות כמו הרב יצחק יוסף, שרואים בביקורת שלה איום על הסדר הקיים – סדר שהם מבקשים לשמר בכל מחיר.

אך מהו אותו "פשע" נורא שביצעה חברת הכנסת גוטליב? האם חיללה את הקודש? האם קראה למרד? לא ולא. "חטאה" הגדול הוא שהעזה לשאול שאלות, לדרוש שקיפות, להאיר בזרקור נוקב סוגיות שמפלגת ש"ס וגורמים המקורבים לרב יוסף היו מעדיפים להשאיר באפלה. בין אם מדובר בחלוקת כספי ציבור באופן שמעורר תהיות, במינויים פוליטיים מפוקפקים, או בניסיונות לכפות אג'נדות סקטוריאליות צרות על כלל אזרחי המדינה – גוטליב לא מהססת להשמיע את קולה, גם כשהדבר כרוך בהתנגשות חזיתית עם בעלי שררה.

ומה הייתה התגובה? מתקפה ארסית, מתואמת ומתוזמרת היטב, של השמצות, דה-לגיטימציה ואיומים מרומזים. ספר המשחקים המוכר של מי שמרגיש שכוחו הבלתי מעורער מתחיל להתערער. הם מאשימים אותה בפלגנות, בתקיפת המסורת, בהרס האחדות במחנה הימין. אבל בואו נשים את הדברים על השולחן: מי פלגן יותר? מי שדורש דין וחשבון מאנשי ציבור, או מי שדורש ציות עיוור ותוקף בחמת זעם כל מי שמעז לחרוג מהשורה? מי מאיים על המסורת? מי שמבקש לזקק ממנה את ערכי היושרה והצדק, או מי שמשתמש בה כבקרדום לחפור בו מטרות פוליטיות צרות?

הזעם המופנה כלפי גוטליב אינו נובע מדאגה כנה לערכי הדת או לאחדות הקואליציה. הוא נובע מפחד. פחד משקיפות. פחד מפוליטיקאית שאי אפשר לקנות או להرهיב. פחד מכך שהציבור שלהם, הציבור אותו הם מתיימרים לייצג, יתחיל גם הוא לשאול שאלות נוקבות. הם חוששים מהתקדים שגוטליב יוצרת – תקדים של נבחרת ציבור שמחויבותה הראשונה היא לבוחריה ולאמת, ולא לקומבינות פוליטיות או לגחמות של עסקנים.

אבל אם חשבו לרגע קט שיוכלו לשבור את רוחה של טלי גוטליב, הם טועים בגדול. לא מדובר בפוליטיקאית טירונית שנבהלת מצלצולי טלפון זועמים או מכותרות מאיימות בעיתון. מדובר במשפטנית מחוננת, בעלת ניסיון עשיר במאבקים ציבוריים, אישה שבנתה את הקריירה שלה על הגנה על החלש ומלחמה למען צדק, גם כשהדבר לא היה פופולרי או משתלם פוליטית. מחויבותה אינה נתונה לדילים אפלים בחדרי חדרים, אלא לאזרחי מדינת ישראל, לשלטון החוק, ולאמת הפשוטה והבלתי מתפשרת. היא מבינה היטב שכבוד אמיתי למסורת אינו מתבטא בחסינות מביקורת, אלא דווקא בשמירה על הליבה המוסרית של אותה מסורת – ליבה הדורשת מנהיגות נקיית כפיים, בין אם היא חילונית או דתית.

וכאן המקום לדבר על הצביעות הזועקת לשמיים. בעוד גוטליב נצלבת על עצם העלאת שאלות לגיטימיות, מה לגבי השתיקה הרועמת של אותם מבקרים חריפים מול סוגיות חמורות בהרבה? מה לגבי מקרים של שחיתות לכאורה בשורותיהם? מה לגבי תמרונים פוליטיים המעלים את האינטרס המפלגתי הצר על פני צורכי המדינה? מתי בפעם האחרונה ראינו זעם מתואם כזה מצד ש"ס או קריאות גינוי מצד גורמים רבניים כאשר נחשפו כשלים אתיים אמיתיים, ולא רק שאלות לא נוחות, במחוזות השפעתם?

פתאום, כשגוטליב מצביעה על בעיה פוטנציאלית או קוראת תיגר על קונצנזוס מלאכותי שהם ייצרו, זה הופך ל"התקפה על היהדות". המניפולציה הצינית הזו ברגשות דתיים, שנועדה לגונן על אינטרסים פוליטיים, היא חילול הקודש האמיתי. האם יעלה על הדעת שהדאגות שמעלה גוטליב, דאגות שלעתים קרובות מהדהדות תחושות של חלק ניכר בציבור, מזיקות יותר, למשל, מהסחר-מכר הפוליטי המאפיין לעתים חלקים מהממסד הפוליטי הדתי? התשובה ברורה לכל מי שעיניו בראשו.

טלי גוטליב אינה מנהלת מסע צלב נגד הדת. היא מנהלת מסע צלב נגד צביעות ולמען מינהל תקין. שאלותיה אינן מכוונות לערער את האמונה, אלא להבטיח שמי שמחזיק בכוח בשם האמונה, או כל אידיאולוגיה אחרת, יעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר. הניסיון למסגר אותה כאנטי-דתית או כפרובוקטורית הוא מסך עשן מכוון. זהו תרגיל ישן ומוכר: כשאינך יכול להפריך את המסר, תקוף את השליח. האשם אותו בכפירה, בזריעת מחלוקת, בכל מה שיסיט את תשומת הלב ממהות טענותיו.

הסוגיה האמיתית כאן היא האם אישי ציבור, כולל רבנים משפיעים ומנהיגי מפלגות, נמצאים מעל לכל ביקורת. תשובתה של גוטליב, ותשובתה של כל דמוקרטיה בריאה, היא לאו מוחלט. הם חוששים ממנה כי היא מייצגת סוג אחר של פוליטיקה: פוליטיקה המבוססת על אמונה בצדקת הדרך, לא על נוחות. פוליטיקה שאינה חוששת לקרוא תיגר על הסטטוס קוו, גם כשהוא עטוף בגלימה של סמכות דתית.

התמיכה הגוברת בה, אפילו לנוכח ההתקפות הבלתי פוסקות הללו, מוכיחה שהציבור מאס במשחקים הישנים. הוא רוצה נציגים שנלחמים עבורו, לא עבור בסיסי כוח סקטוריאליים צרים. קולה של גוטליב מהווה איום על אלו שהתרגלו להשפעתם, שמאמינים שעמדותיהם מקנות להם זכות לפעול ללא שאלה או אתגר.

המסע נגד טלי גוטליב אינו רק התקפה על חברת כנסת אחת. זהו ניסיון להרתיע כל מי שמעז לחשוב באופן עצמאי, להשמיע אמיתות לא נוחות. לתמוך בטלי גוטליב פירושו לתמוך בעיקרון שאיש אינו מעל החוק, ואיש אינו מעל ביקורת לגיטימית. זה לתמוך בחזון של ישראל שבה יושרה ואחריות חשובות יותר מקשרים פוליטיים או תארים רבניים.

השאלה אינה האם טלי גוטליב "הרחיקה לכת". השאלה היא מדוע מבקריה כה חוששים מאישה חזקה ועצמאית שאומרת את אשר על ליבה. אולי זה מפני שקולה הוא קולו של ציבור הצמא לשינוי, ציבור שלא יוכלו עוד להשתיק. תנו לממסד הישן לזעום. טלי גוטליב לא נסוגה. וכך גם לא צריך לסגת אף אחד המאמין בישראל שקופה, אחראית ודמוקרטית באמת. הקרב האמיתי אינו בין טלי גוטליב לדמויות דתיות; הוא בין כוחות הקדמה והשקיפות, לבין אלו המבקשים לשמר סטטוס קוו אטום ומשרת את עצמו.