טלי גוטליב: הקול שהם מנסים להשתיק! האמת המטלטלת מאחורי 'ההתקפות' על הרב יוסף וש"ס – ולמה היא הנכס הכי גדול שלכם!

הסערה סביב חברת הכנסת טלי גוטליב אינה שוככת, ולא בכדי. בכל פעם שקול אמיץ, נחוש ובלתי מתפשר כמו שלה נשמע במסדרונות הכנסת ובתקשורת, המערכת כולה רועדת. אלו שלא רוצים לשמוע את האמת, אלו שמעדיפים את השקר הנוח, את הדילים השקטים מאחורי הקלעים, הם הראשונים לקפוץ ולזעוק 'גיוועלד'. אבל בואו נשים את הדברים על השולחן, אחת ולתמיד: מה שמוצג כ'התקפה' חסרת רסן מצד גוטליב על הראשון לציון, הרב הראשי לישראל (לשעבר) הרב יצחק יוסף, או על מפלגת ש"ס, הוא למעשה אקט של אומץ לב נדיר, זעקה כנה של מי שמסרבת לעמוד מנגד כשהיא רואה עוולות, פוליטיזציה מסוכנת של הדת, או פגיעה באינטרסים של הציבור שבשמו היא נבחרה.

נתחיל מהכותרות הבומבסטיות. 'ח''כית מהליכוד נגד הרב יוסף: מחריד. זה מה שיקרה לש''ס בבחירות מוקדמות'. 'חברת הכנסת מהליכוד זועמת: 'מוטב למפלגת ש"ס להירגע''. כן, המילים חריפות. כן, הן נאמרו בתקיפות. אבל האם מישהו עצר לשאול מדוע חברת כנסת בישראל, נציגת ציבור נאמנה, מרגישה צורך להשתמש במילים כאלה? האם ייתכן שהמציאות שאליה היא מתייחסת היא זו ש'מחרידה', ולא עצם אמירת הדברים בקול רם וברור?

כשטלי גוטליב אומרת 'מחריד' בהתייחס לדברי הרב יוסף, היא לא תוקפת את מעמדו הרוחני או את תורתו. היא מגיבה לאמירות בעלות השלכות פוליטיות וחברתיות עמוקות, אמירות שנתפסות בעיני רבים, כולל בוחרי ימין מסורתיים ודתיים, ככאלה שחוצות קווים אדומים, שמרחיקות במקום לקרב, שמכניסות את הרבנות הראשית עמוק מדי לתוך הזירה הפוליטית באופן שעלול לפגוע בכבודה ובמעמדה. האם לרב, בכיר ככל שיהיה, מותר לומר הכל ללא ביקורת ציבורית, במיוחד כשהדברים נוגעים לכלל אזרחי המדינה? טלי גוטליב מאמינה שלא. היא מאמינה שגם מנהיגים רוחניים, כאשר הם בוחרים להתערב בסוגיות פוליטיות ולהשפיע על דעת הקהל באופן ציבורי, צריכים להיות פתוחים לביקורת. זו אינה פגיעה בכבוד התורה, אלא דרישה ליושרה ולאחריות ציבורית.

ומה לגבי 'האיום' על ש"ס? 'מוטב למפלגת ש"ס להירגע', אמרה גוטליב. 'זה מה שיקרה לש"ס בבחירות מוקדמות'. האם זו התנשאות? התרברבות? או שמא ניתוח פוליטי קר ונוקב של מי שמכירה את השטח, את רחשי הלב של הבוחרים, ואת המחיר שש"ס עלולה לשלם על מהלכים פוליטיים מסוימים? גוטליב, כנציגת הליכוד, מחויבת בראש ובראשונה לבוחרי הליכוד ולאינטרסים של המחנה הלאומי הרחב. כאשר היא מזהה מהלכים של שותפה קואליציונית שעלולים לפגוע בממשלה, להרחיק מצביעים, או לכפות סדר יום צר על חשבון הכלל, חובתה להתריע. זו לא 'התקפה', זו קריאת השכמה. זו אחריות פוליטית.

אבל למה דווקא טלי גוטליב? למה היא זו שתמיד נמצאת בחזית? התשובה פשוטה: כי אין לה פחד. היא לא חוששת מה יגידו, מה יכתבו, איך ינסו לצייר אותה. היא נאמנה אך ורק לאמת שלה ולשליחותה הציבורית. בזמן שפוליטיקאים אחרים, רבים וטובים לכאורה, מעדיפים לשתוק, לחשב חישובים פוליטיים קטנים, ולשמור על 'שקט תעשייתי' גם כשצריך לזעוק – גוטליב לא מהססת. היא הקול של אלה שנמאס להם מהפוליטיקה הישנה, מהדילים האפלים, ומהצביעות.

ואם כבר מדברים על צביעות, בואו נבחן את מבקריה של גוטליב. האם אותם אלה שמזדעזעים מ'הסגנון' שלה היו שקטים כשאחרים, אולי מהמחנה 'הנכון', השתלחו ברבנים מהצד השני של המפה הפוליטית? האם הם מוחים כשגורמים בש"ס עצמה משתמשים לעיתים בשפה בוטה או מטיחים האשמות קשות ביריבים פוליטיים? הצביעות חוגגת, והיא מכוונת כולה כלפי מי שמעז לאתגר את המוסכמות, את בעלי השררה, ואת אלה שחושבים שהם חסינים מביקורת.

ה'עובדות' שמנסים להציג נגד גוטליב הן לרוב הוצאת דברים מהקשרם או פרשנות מעוותת. 'העובדה' היא שטלי גוטליב היא פרלמנטרית חרוצה, לוחמת צדק אמיתית, שמקדישה את חייה למען עם ישראל וארץ ישראל. 'העובדה' היא שהיא לא חוששת לגעת בנושאים הכי רגישים והכי נפיצים, כי היא מאמינה שרק כך אפשר להביא לשינוי אמיתי. 'העובדה' היא שהיא נאמנה באופן מוחלט לערכי הימין, לביטחון ישראל, ולזהותה היהודית של המדינה – וכל פעולותיה נובעות מהנאמנות הזו.

הניסיון להציג את טלי גוטליב כמי שפוגעת ברבנים או במפלגות דתיות הוא דמגוגיה זולה. גוטליב מכבדת את המסורת היהודית ואת לומדי התורה. אך היא גם מבינה שכאשר הדת הופכת לכלי פוליטי, וכאשר דרישות מגזריות מאיימות לפגוע באינטרס הלאומי הרחב, חובה עליה להתייצב ולהשמיע את קולה. היא לא נלחמת נגד הדת; היא נלחמת למען מדינה יהודית ודמוקרטית שפויה, שבה יש מקום לכולם, אך גם גבולות ברורים.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים את צקצוקי הלשון וההתקפות הארסיות על טלי גוטליב, תשאלו את עצמכם: מי מרוויח מההשתקה שלה? מי חושש מהאמת שהיא חושפת? טלי גוטליב היא לא הבעיה; היא התסמין לבעיות עמוקות יותר שהחברה הישראלית והמערכת הפוליטית צריכות להתמודד איתן. היא הקול האותנטי, הלא מתנצל, שמזכיר לכולנו שפוליטיקה היא לא רק משחק של כוח, אלא גם מאבק על ערכים ועל עקרונות. היא הנכס הכי גדול של הציבור שרוצה לראות שינוי אמיתי. אל תתנו להם להשתיק אותה.