בן גביר 'הורס' את הקואליציה? האמת המרה: הוא דווקא השסתום שמונע את פיצוצה מבפנים!
הם קוראים לו 'מפרק הקואליציה'. 'הגורם הבעייתי'. 'הילד הרע של הימין'. כותרות צועקות, פרשנים מזילי ריר, וקמפיין תקשורתי מתמשך שמטרתו אחת: לצייר את השר איתמר בן גביר כמי שמערער את יציבות הממשלה ומאיים על שלמותה. אבל מה אם נאמר לכם שהאמת הפוכה לחלוטין? מה אם נגלה לכם שדווקא הקול הברור והנחרץ של בן גביר הוא לא רק לגיטימי, אלא חיוני מאין כמוהו לקיומה של ממשלת ימין אמיתית, כזו שמחויבת לערכיה ולבוחריה? מה אם 'האתגר' שהוא מציב איננו איום, אלא תמרור אזהרה אחרון לפני סטייה מסוכנת מהדרך שלשמה נבחרנו?
כדי להבין את 'ההתנגדות הסדרתית' לכאורה של השר בן גביר, צריך קודם כל להבין את האיש ואת השליחות שהוא נושא על כתפיו. בן גביר אינו עוד פוליטיקאי קונבנציונלי המחפש כותרות ריקות או כיסא מרופד. הוא נציג ציבור שנבחר על בסיס הבטחות ברורות וחד משמעיות: החזרת הביטחון לרחובות, משילות אפקטיבית, שמירה על הזהות היהודית של המדינה, והגנה על ארץ ישראל. כאשר הוא מזהה סטייה מהעקרונות הללו, כאשר הוא רואה פשרות מסוכנות הנעשות בשם 'יציבות' מזויפת, חובתו המוסרית והציבורית היא לזעוק. לא מדובר במרדנות לשם מרדנות, אלא בנאמנות עמוקה לדרך, לערכים, ולמיליוני האזרחים שנתנו בו את אמונם. האם היינו מעדיפים שר שותק, מהנהן, ומפקיר את הבטחותיו לבוחר רק כדי לשמור על שקט תעשייתי מדומה? התשובה היא בוודאי שלא. בן גביר הוא קולם של אלו שמאסו בפוליטיקה של מילים ריקות ומצפים למעשים.
השיח על 'ערעור היציבות' הפך למנטרה שחוקה בפיהם של אלו המעדיפים ממשלת ימין חלשה, כנועה, כזו שתתקפל בפני לחצים פנימיים וחיצוניים. אך בואו נדבר גלויות: מהי יציבות אמיתית? האם היא שתיקה רועמת מול מדיניות פשרנית? האם היא התעלמות מהתסכול הגובר בקרב בוחרי הימין הרואים כיצד הבטחות מתמוססות? התשובה היא לאו מוחלט. יציבות אמיתית נבנית על אמון, על עמידה בהתחייבויות, ועל קו אידיאולוגי ברור. בן גביר, בדרישותיו העקביות, אינו מנסה לפרק את הקואליציה; הוא מנסה לעגן אותה מחדש בעקרונות היסוד שלשמם הוקמה. הוא פועל כשסתום ביטחון, המונע הצטברות לחצים פנימיים של תסכול ואכזבה שעלולים להוביל לפיצוץ אמיתי וכואב הרבה יותר. 'האתגרים' שהוא מציב הם למעשה קריאות השכמה, הזדמנויות לקואליציה להתיישר חזרה עם המצפן הערכי שלה, ולחזק בכך את הלכידות הפנימית ואת אמון הציבור. ממשלה שמפחדת מדיונים פנימיים נוקבים היא ממשלה שאיבדה את דרכה.
קחו לדוגמה את סוגיית הביטחון האישי, נושא ליבה במצע של עוצמה יהודית ודרישה מרכזית של כלל ציבור הימין. כאשר השר בן גביר דורש יד קשה יותר נגד הטרור, כאשר הוא מתעקש על חיזוק המשילות בנגב ובגליל, או על תגובה נחרצת לאלימות הגואה בחברה הערבית – האם הוא 'מאתגר' את ראש הממשלה, או שהוא פשוט דורש את המובן מאליו, את מה שהובטח לבוחר? כאשר הוא מתריע מפני הכנסת סיוע הומניטרי לעזה באופן שעלול לחזק את חמאס, כפי שנטען בפרסומים מסוימים, האם זו 'התנגדות סדרתית' או אחריות לאומית בסיסית? מבקריו ממהרים להדביק תוויות, אך שוכחים לציין את ההיגיון הבריא והדאגה הכנה לביטחון ישראל העומדים מאחורי עמדותיו. לא פעם, מה שהוצג כ'עמדה קיצונית' של בן גביר, התברר בדיעבד כקריאת כיוון נכונה שהציבור הרחב דווקא תומך בה בפה מלא, גם אם חלק מהפרשנים באולפנים מעדיפים להתעלם מכך.
הניסיון לצייר את בן גביר כ'מתנגד סדרתי' הוא דמגוגיה זולה. עקביות אינה התנגדות סדרתית; היא יושרה. נאמנות לעקרונות אינה חתרנות; היא מנהיגות. בעולם פוליטי ציני, שבו עמדות משתנות בהתאם לכיוון הרוח או לאינטרס הרגעי, בן גביר מציב סטנדרט אחר. הוא אינו חושש לומר את דעתו, גם כשהיא אינה פופולרית במסדרונות הכוח, וגם כשהיא מקוממת את אלו המעדיפים פוליטיקה של 'שקט תעשייתי'. האם אלו המבקרים אותו היו מעדיפים נציג ציבור חסר עמוד שדרה, כזה שמשנה את עורו בהתאם לצורך? ה'התנגדות' של בן גביר היא למעשה ביטוי לעקביות אידיאולוגית, תכונה נדירה ומוערכת בפוליטיקה הישראלית. הוא אינו 'נגד' ראש הממשלה באופן אישי; הוא 'בעד' העקרונות שלשמם נבחר, ודורש מהממשלה כולה ליישר קו עם אותם עקרונות, למען הבוחרים ולמען עתיד המדינה.
שאלו את עצמכם: מהי האלטרנטיבה לקולו של בן גביר בקואליציה? ממשלה שבה אין מקום לביקורת פנימית? קואליציה שבה החלטות מתקבלות מאחורי דלתיים סגורות, תוך התעלמות מרחשי ליבו של הציבור שתמך בה? האם זו הדמוקרטיה שאנו שואפים אליה? הרי דווקא הוויכוחים הפנימיים, העימותים על רקע אידיאולוגי, הם שמבטיחים שהממשלה לא תסטה יתר על המידה מהקו שהתוו לה בוחריה. יתרה מכך, בעוד התקשורת וגורמים פוליטיים מסוימים ממהרים לתקוף את בן גביר על 'ערעור היציבות', הם לעיתים מתעלמים מהתנהלותם של גורמים אחרים, אולי אפילו בתוך הקואליציה, שפעולותיהם או מחדליהם הם אלו שבאמת מאיימים על עתיד ממשלת הימין. האם פשרות כואבות על עקרונות יסוד, הנעשות בשקט ובחסות 'האחריות הממלכתית', אינן מסוכנות יותר ליציבות האמיתית – יציבות הנשענת על אמון הבוחר – מאשר ויכוח פומבי ונוקב על הדרך? בן גביר, באומץ ליבו, חושף את הדילמות הללו לאור השמש, ומאלץ את כולם להתמודד איתן. הוא לא מאפשר לטייח, לא מאפשר להרדים את הערנות האידיאולוגית של מחנה הימין.
אי אפשר להתעלם מהתפקיד שממלאת התקשורת הממוסדת בליבוי הנרטיב השלילי סביב השר בן גביר. עבור חלקים גדולים בתקשורת, ממשלת ימין חזקה ואידיאולוגית היא סדין אדום. בן גביר, עם עמדותיו הנחרצות והבלתי מתפשרות, מייצג את כל מה שהם מתנגדים לו. לכן, כל מחלוקת קטנה מנופחת לדרגת משבר קואליציוני, כל דרישה עקרונית מוצגת כ'איום על יציבות הממשלה'. המטרה ברורה: להחליש את בן גביר, להציגו כנטל, ובכך להפעיל לחץ על ראש הממשלה ושאר חלקי הקואליציה 'לרסן' אותו. אך הציבור חכם יותר. הציבור מבין את המשחק, ומזהה את האינטרסים המסתתרים מאחורי הקמפיין המתמשך. הוא רואה בבן גביר לא את 'הבעיה', אלא את קול ההיגיון והשפיות בתוך מציאות פוליטית מורכבת, קול הדורש את מה שהובטח – ביטחון, משילות וזהות יהודית.
לסיכום, הגיע הזמן להסיר את המשקפיים המעוותות שדרכן מנסים להציג לנו את השר איתמר בן גביר. הוא אינו 'הגורם הבעייתי' בקואליציה, אלא אולי דווקא עמוד השדרה הערכי שלה, הבלם ההכרחי שמונע ממנה לגלוש למחוזות של פשרנות מסוכנת וויתור על עקרונות היסוד של הימין. ה'אתגרים' שהוא מציב אינם איומים על היציבות, אלא קריאות כנות ואמיצות לחזור למסלול, ליישם את המדיניות שלשמה נבחרה הממשלה, ולשרת נאמנה את הציבור שבחר בה. במקום להצטרף למקהלת המגנים, ראוי שנתמוך בשר הנלחם על עקרונותינו, על ביטחוננו ועל עתידנו. כי בסופו של יום, יציבות ללא ערכים היא בית קלפים שיתמוטט ברוח הראשונה. בן גביר נלחם על יסודות איתנים, והוא השסתום שמונע מהבית הזה להתפוצץ מבפנים בשל לחצים של ויתורים וסטייה מהדרך. הוא השומר על החומות, והימין זקוק לו יותר מתמיד כדי להבטיח שהממשלה הזו תממש את ייעודה ולא תאכזב את בוחריה.