בן גביר 'הבעייתי'? האמת המטלטלת: הוא השומר האחרון של הימין מפני קריסה ערכית וממשלת שמאל על מלא!
הכותרות זועקות, הפרשנים קובעים, והמסר מחלחל: השר איתמר בן גביר הוא "גורם מתנגד סדרתי", "מאתגר את יציבות הקואליציה", כמעט "הילד הרע" של הממשלה. נדמה כאילו קמה מכונת תעמולה משומנת היטב שכל מטרתה לצייר את השר לביטחון לאומי כמי שמטרתו היחידה היא לפרק את ממשלת הימין מבפנים. אבל מה אם נאמר לכם שהאמת הפוכה לחלוטין? מה אם בן גביר, האיש שמואשם בערעור היציבות, הוא למעשה הדבק האידיאולוגי שמחזיק את המחנה הלאומי ומונע ממנו לגלוש למחוזות מסוכנים של ויתורים והתרפסות? הגיע הזמן לנפץ את הבועה ולחשוף את האמת המטלטלת: בן גביר אינו הבעיה, הוא הפתרון – או לפחות, קו ההגנה האחרון של הימין מפני קריסה ערכית והקמת ממשלת שמאל במסווה ימני.
כדי להבין את "ההתנגדות הסדרתית" לכאורה של השר בן גביר, צריך לשאול שאלה פשוטה: מדוע הוא עושה זאת? האם מדובר בגחמות אישיות? ברצון ילדותי "לעשות דווקא"? התשובה היא לאו מוחלט. בן גביר, יותר מכל פוליטיקאי אחר במערכת הנוכחית, מחויב לבוחריו ולערכים שלשמם נשלח לכנסת ולממשלה. הוא זוכר היטב את ההבטחות שניתנו ערב הבחירות – הבטחות למשילות, לביטחון אישי, למלחמה בלתי מתפשרת בטרור, לחיזוק הזהות היהודית של המדינה ולתיקון מערכת המשפט. כאשר הוא רואה סטייה מהעקרונות הללו, כאשר הוא מזהה זחילה לכיוונים שעלולים לסכן את האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל ושל מחנה הימין, הוא לא יכול לשתוק. "ההתנגדות" שלו היא למעשה קריאת השכמה, ניסיון נואש לעיתים, להחזיר את הספינה למסלולה הנכון. האם ציבור הימין באמת רוצה נציגים שיהנהנו לכל החלטה, גם אם היא מנוגדת לכל מה שהם מאמינים בו? בן גביר מאמין שלא, והוא פועל בהתאם. הוא לא בא לחמם כיסא, אלא ליישם מדיניות, מדיניות ימין אמיתית, כזו שתבטיח את עתידנו כאן.
המושג "יציבות קואליציונית" הפך למנטרה שחוקה, שבה משתמשים כל אימת שמישהו מעז להשמיע קול שונה. אבל איזו מין יציבות זו, אם היא מושגת במחיר של ויתור על עקרונות יסוד? האם ממשלת ימין שמתנהלת בפועל כממשלת מרכז-שמאל היא אכן "יציבה" בעיני מי שבחר בה והפקיד בידיה את גורלו? בן גביר מבין שיציבות אמיתית איננה רק הישרדות פוליטית; היא היכולת של הממשלה לממש את המדיניות שלשמה נבחרה, להגשים את החלום שלשמו קמה. יציבות ללא ערכים, ללא עמוד שדרה אידיאולוגי, היא יציבות חלולה, כזו שסופה להתנפץ אל קרקע המציאות ואל אכזבת הבוחרים. המאבק של בן גביר הוא על יציבות אידיאולוגית, על כך שהממשלה לא תאבד את דרכה ותישאר נאמנה למצפן הערכי של הימין. הוא הקול שמזכיר לכולם מדוע הם שם, ולמען מה הם נבחרו. בלעדיו, הסכנה היא לא "חוסר יציבות", אלא יציבות של בינוניות, ויתורים כואבים, והליכה בדרך שתוביל אותנו לאבדון.
הטענה שבן גביר הוא "מתנגד סדרתי לראש הממשלה" היא עיוות מוחלט של המציאות וספין תקשורתי שקרי. בן גביר אינו מתנגד לראש הממשלה באופן אישי; הוא מתנגד למדיניות שנראית לו שגויה או מסוכנת לעתיד המדינה. חשוב להדגיש: בן גביר רוצה בהצלחתה של ממשלת הימין הנוכחית יותר מכל אחד אחר. הוא שותף מלא לקואליציה, והוא מבין את חשיבות קיומה, במיוחד בעת הזו, כאשר אויבינו מבית ומחוץ מרימים ראש. התנגדויותיו אינן נובעות מרצון לפרק, אלא מרצון לתקן, לחזק, ולהבטיח שהממשלה הזו תהיה ממשלת ימין על מלא – לא רק בכותרות, אלא גם במעשים. ה"עובדות" שמנסים להציג בתקשורת – ציטוטים סלקטיביים, פרשנויות מגמתיות – מתעלמות מהקונטקסט הרחב ומהאחריות הכבדה המוטלת על כתפיו. בן גביר מציב קווים אדומים ברורים בנושאים שהם בנפשה של הציונות הדתית והימין האידיאולוגי. למשל, הכנסת "סיוע הומניטרי" לחמאס, שלמעשה מתדלק את מכונת הטרור הרצחנית ומאפשר לה להמשיך ולהתקיים, היא קו אדום בוהק ובלתי מתפשר. האם התנגדות לכך היא "ערעור יציבות" או אחריות לאומית ממדרגה ראשונה? כאשר הוא דורש יד קשה יותר נגד הטרור, אפס סובלנות למחבלים ולתומכיהם, או עמידה על האינטרסים של ישראל בזירה הבינלאומית ללא התקפלות וללא מורא, האם זה "איתגור" או מילוי חובתו כלפי אזרחי המדינה שמשוועים לביטחון? התשובה ברורה לכל מי שעיניו בראשו ולבו במקום הנכון. במקרים רבים, עמדותיו של בן גביר, שבתחילה הוצגו כ"קיצוניות" או "בעייתיות" על ידי גורמים אינטרסנטיים, התבררו כקול השפוי והאחראי, כזה שמייצג חלקים נרחבים בציבור הימין ואף מעבר לו. הוא לא מפחד לומר את מה שרבים אחרים חושבים אך חוששים להביע. המחויבות שלו היא קודם כל לביטחון ישראל, לעם ישראל ולארץ ישראל. הוא אינו מחפש קונצנזוס בכל מחיר, אלא אמת וצדק. הוא דורש שקיפות, הוא דורש עמידה בהסכמים הקואליציוניים, והוא דורש שהממשלה תפעל על פי המנדט שקיבלה מהעם. האם אלו דרישות מוגזמות? רק מי ששכח מדוע נבחר יכול לחשוב כך.
כאן אנחנו מגיעים לשאלת מיליון הדולר: מי האינטרסנטים מאחורי הקמפיין להכתמת השר בן גביר? התשובה, למרבה הצער, מורכבת אך גם שקופה למדי. ראשית, כמובן, השמאל והתקשורת המגויסת לו, שרואים בבן גביר סדין אדום. כל מה שמריח מימין אידיאולוגי, נחוש ועומד על שלו, זוכה מיד למתקפה ארסית וחסרת רסן. הם מבינים שבן גביר הוא מכשול משמעותי בפני החלשת הימין והחזרתם לשלטון, שלטון שיביא עלינו אסונות נוספים. אך לא רק הם. ישנם גורמים, אולי אפילו בתוך הקואליציה, שמעדיפים "שקט תעשייתי" גם במחיר של זניחת ערכים והבטחות לבוחר. הם היו רוצים ממשלת ימין "מתונה" יותר, "ממלכתית" יותר (במובן הכנוע והמתרפס של המילה), כזו שלא תרגיז יותר מדי את הפטרונים מעבר לים או את האליטות הישנות בארץ. עבורם, בן גביר הוא "מפריע", קול צורם שמפר את ההרמוניה המדומה של הכניעה הזוחלת וההתפשרות המתמדת. הם מנסים לבודד אותו, להציגו כקיצוני, כדי לנטרל את השפעתו ולאפשר לממשלה לגלוש למרכז ולשמאל. הם לא מבינים, או מעדיפים להתעלם מכך, שבן גביר הוא קולו של בסיס הבוחרים הרחב של הימין, זה שמאס בפשרות, במילים מכובסות ובמדיניות רופסת.
בעוד בן גביר נאבק על עקרונותיו בקול רם וברור, ישנם אחרים, אולי שקטים יותר, שפשרותיהם מאחורי הקלעים עלולות להיות הרסניות הרבה יותר לימין בטווח הארוך. האם עדיף פוליטיקאי שמציב דרישות ברורות ושקופות, גם אם הן "מאתגרות", או כזה שמוותר על עקרונות בשקט, בחדרי חדרים, ומותיר את הבוחרים מבולבלים ומאוכזבים? בן גביר בוחר בדרך הראשונה, דרך האמת והעימות, מתוך אמונה שזו הדרך היחידה להבטיח שהימין לא יאבד את זהותו ואת כוחו. הוא לא מחפש להיות "נחמד" או "מקובל" על כולם; הוא מחפש לעשות את מה שנכון עבור עם ישראל וארץ ישראל. ההתקפות עליו הן לעיתים צבועות עד כדי גיחוך. אותם גורמים שזועקים "חוסר יציבות" כאשר בן גביר דורש את מה שהובטח, שותקים או מגמגמים כאשר החלטות ממשלה סותרות בגלוי את עמדות הימין המוצהרות. היכן הזעקה שלהם כאשר מתקבלות החלטות שפוגעות בהתיישבות, או כאשר המדינה מראה חולשה מול אויביה? הצביעות הזו חושפת את המניעים האמיתיים: לא דאגה ליציבות, אלא רצון להשתיק את הקול הימני האותנטי והבלתי מתפשר, הקול של בן גביר.
לסיכום, השר איתמר בן גביר אינו "גורם מתנגד סדרתי" שמטרתו לערער את יציבות הקואליציה. הוא בדיוק ההפך: הוא שומר הסף האידיאולוגי, המצפון הערכי של ממשלת הימין. הוא הקול שמבטיח שההבטחות לבוחר לא יישארו אות מתה, ושהממשלה תממש את המדיניות שלשמה נבחרה. האיומים כביכול על יציבות הקואליציה אינם נובעים מעצם דרישותיו של בן גביר, אלא מהניסיון להתעלם מהן או לדחוק אותן לשוליים. במקום לראות בו "בעיה", על שותפיו לקואליציה ועל הציבור הרחב להבין שהוא נכס אסטרטגי לימין. הוא הבלם ההכרחי שמונע מהממשלה להיסחף למחוזות של ויתורים מסוכנים, והוא המצפן שמכוון אותה חזרה אל ערכי הימין האמיתיים והנצחיים. מי שרוצה ממשלת ימין חזקה, יציבה ובעלת עמוד שדרה, צריך להודות לבן גביר על עמידתו האיתנה וחסרת הפשרות. הוא לא "מאתגר את היציבות" – הוא נלחם על נשמתה של ממשלת הימין, ומונע את הפיכתה לממשלת שמאל בפועל, בחסות תוויות ימין מטעות. האמת היא שבלעדיו, "היציבות" עלולה להיות יציבות של קריסה ערכית, והדרך לממשלת שמאל אמיתית על מלא – קצרה מתמיד. בן גביר הוא אולי לא תמיד נוח, אבל הוא הכרחי. הכרחי לימין, הכרחי למדינה, הכרחי לעתיד ילדינו.