בן גביר 'מערער יציבות'? הפוך, גוטה, הפוך! הוא עמוד השדרה הערכי והבלם ההכרחי של הימין!

שוב ושוב אנו שומעים את המקהלה: בן גביר 'מערער את יציבות הקואליציה', 'מתנגד סדרתי לראש הממשלה'. נראה כאילו תקליט שבור נתקע במערכות התקשורת ובמסדרונות הפוליטיים. אבל האם מישהו עצר לרגע לשאול – מהי אותה 'יציבות' מקודשת שבשמה דורשים מבן גביר ליישר קו ולשתוק? והאם ייתכן שה'התנגדות' הזו היא בעצם הדבר היחיד שמבטיח שהקואליציה הזו תישאר נאמנה לערכים שבשמם נבחרה? הגיע הזמן לנפץ את המיתוס ולחשוף את האמת מאחורי הקלעים: איתמר בן גביר אינו הבעיה – הוא חלק חיוני מהפתרון, ואולי אף עמוד השדרה הערכי של הימין הישראלי, הבלם ההכרחי שלו.

בואו נדבר גלויות. כאשר השר בן גביר מציב דרישות, מביע הסתייגויות או 'מאתגר' החלטות מסוימות, הוא אינו עושה זאת מתוך רוח מרדנות ילדותית או רצון אישי לנגח. הוא עושה זאת משום שהוא נושא על כתפיו אחריות כבדה – אחריות כלפי מאות אלפי אזרחים שנתנו בו את אמונם ובחרו בו כדי שייצג קו ברור, ימני, בלתי מתפשר. האם 'יציבות' קואליציונית שווה ויתור על הבטחות ליבה לבוחר? האם 'משמעת קואליציונית' פירושה מחיקת הזהות האידיאולוגית שבגללה הוקמה הממשלה מלכתחילה? בן גביר מבין שהתשובה לשאלות אלו היא 'לא' מהדהד. הוא זוכר היטב את מה שהבטיח לציבור שלו: ביטחון, משילות, החזרת ההרתעה, שמירה על ארץ ישראל. כשהוא רואה סטייה מהדרך הזו, חובתו המוסרית והציבורית היא להתריע, לדרוש, ולעמוד על שלו. זו אינה 'התנגדות סדרתית', זוהי נאמנות סדרתית לערכים ולבוחרים. זוהי אחריות לאומית במיטבה.

המבקרים, במיוחד אלו מהשמאל ובתקשורת הממסדית, ממהרים לצייר כל חילוקי דעות כמשבר קיומי. הם היו שמחים לראות ממשלת ימין מרוככת, כזו שתאמץ שוב ושוב את אותן קונספציות שהתרסקו לנו בפנים פעם אחר פעם, והובילו לאסונות. בן גביר, בעמדותיו הנחרצות, משמש כבלם חירום חיוני בפני נטייה כזו. הוא שם כדי להזכיר לכולם, כולל לראש הממשלה, שהציבור הימני מאס בפשרות כואבות שלא מביאות דבר מלבד עוד ויתורים ותחושת החמצה. ה'חיכוך' שהוא יוצר אינו נועד לפרק, אלא לחזק; הוא נועד לוודא שהספינה הממשלתית לא סוטה מהמצפן הימני-לאומי, זה שלשמו נבחרה ברוב קולות. האם מישהו באמת מאמין שבלי הקול הברור והצלול של בן גביר, היינו רואים החלטות נחושות יותר בתחום הביטחון או המאבק בטרור? לעיתים, דווקא ה'אתגור' הזה הוא שמאלץ את המערכת כולה להתיישר ימינה, קרוב יותר לרצון העם שבחר בה, קרוב יותר למה שנכון ובטוח למדינת ישראל.

נשאלת השאלה, איזו 'יציבות' בעצם מבקשים אותם גורמים מהשר בן גביר? האם יציבות פירושה ממשלה שבה כולם מהנהנים בהסכמה עיוורת, גם אם ההחלטות המתקבלות מנוגדות לחלוטין לאידיאולוגיה שלשמה נבחרו? האם יציבות היא שם קוד לשיתוק מחשבתי וויתור על עקרונות יסוד? בן גביר מציב אלטרנטיבה: יציבות הנובעת מתוך נאמנות לדרך, מתוך מחויבות אמיתית לבוחר. יציבות כזו אינה שתיקה רועמת, אלא דיון ער, לעיתים נוקב, המוביל בסופו של דבר לקבלת החלטות טובות יותר ונכונות יותר עבור מדינת ישראל. ממשלה יציבה באמת היא ממשלה שמקיימת את הבטחותיה, גם אם הדבר כרוך בוויכוחים פנימיים. כל ניסיון להציג את בן גביר כ'גורם מערער' מתעלם מהעובדה שהוא בעצם דורש מהקואליציה להיות יציבה במחויבותה לערכי הימין. השקט המדומה של 'יציבות' ללא עקרונות הוא שקט של בית קברות אידיאולוגי, ובן גביר כאן כדי לוודא שלא נגיע לשם, שהימין לא יקבור את עצמו ואת הבטחותיו.

אי אפשר להתעלם מהתפקיד המרכזי של גורמי תקשורת רבים ופרשנים פוליטיים בעלי אג'נדה ברורה בליבוי הנרטיב של 'בן גביר הבעייתי'. אותם גורמים, שלא הסתירו מעולם את סלידתם מממשלת ימין על מלא, מצאו בשר בן גביר מטרה נוחה. כל דרישה שלו מתורגמת כ'אולטימטום', כל הסתייגות כ'מרד'. הם יודעים היטב שכדי להחליש את ממשלת הימין, צריך קודם כל לנטרל את הקולות החזקים והנחושים ביותר בתוכה. בן גביר, עם עמדותיו הבלתי מתפשרות, הוא בדיוק קול כזה. לכן, הם מנפחים כל אירוע, מעוותים כל אמירה, והופכים כל דיון פנימי לגיטימי ל'משבר קואליציוני' על סף פיצוץ. השאלה שצריכה להישאל היא: מי באמת מרוויח מהצגת בן גביר כגורם מערער? התשובה ברורה: כל מי שחפץ בממשלת ימין חלשה, הססנית, כזו שתמשיך את הקו הרופס של ממשלות קודמות. הם לא תוקפים את בן גביר בגלל שהוא טועה; הם תוקפים אותו כי הוא צודק, וכי הוא לא מוכן לוותר על הצדק הזה ועל האמת שלשמה נשלח לכנסת ולממשלה.

כאשר אנו בוחנים את 'הדרישות' של השר בן גביר, אלו שלכאורה 'מאתגרות את יציבות הקואליציה', אנו מגלים דפוס ברור: הן כמעט תמיד נוגעות לליבת הביטחון של מדינת ישראל ולמימוש המדיניות שלשמה נבחרה הממשלה. האם הדרישה להפסיק הכנסת סיוע הומניטרי שרובו מגיע לידי חמאס היא 'ערעור יציבות' או קריאה הגיונית ומתבקשת בזמן מלחמה? האם ההתעקשות על תגובה קשה יותר לטרור, על החמרת תנאי האסירים הביטחוניים, או על חיזוק המשילות בנגב ובגליל – האם כל אלו נובעים מאינטרס אישי צר או מרצון ל'כותרות'? התשובה היא לא מוחלט. בן גביר אינו מבקש דבר לעצמו. הוא הקול של ציבור גדול שכבר לא מוכן לקבל תירוצים, שדורש ביטחון אמיתי ולא סיסמאות ריקות. הוא מבין ש'יציבות' ללא ביטחון היא אשליה מסוכנת. כשאחרים אולי מהססים, משיקולים כאלה ואחרים, בן גביר נמצא שם כדי לדחוף קדימה, כדי להזכיר את המובן מאליו: ממשלת ימין צריכה למשול כימין, ולשים את ביטחון אזרחי ישראל בראש סדר העדיפויות, ללא פשרות וללא גמגומים. ההתנגדות לכך, היא היא הערעור האמיתי על רצון הבוחר ועל ביטחון המדינה.

לסיכום, הגיע הזמן להסיר את המשקפיים המעוותות שדרכן מנסים גורמים אינטרסנטיים להציג לנו את השר איתמר בן גביר. הוא אינו 'מפריע סדרתי' או 'מאתגר יציבות' לשם האתגור. הוא שומר הסף האידיאולוגי של הקואליציה, המצפן הערכי של הימין, והבלם ההכרחי שמונע ממנה לגלוש למחוזות של פשרנות מסוכנת וויתורים הרסניים. במקום לראות בו איום, יש לראות בו נכס אסטרטגי; קול שחייב להישמע, דווקא משום שהוא מעז לומר את מה שאחרים אולי חוששים לומר או מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח. יציבותה האמיתית של ממשלת ימין לא נמדדת בשתיקה רועמת או בהסכמה אוטומטית, אלא בנאמנותה לדרך, לערכים ולבוחרים. ובמובן הזה, השר בן גביר הוא אולי הגורם המייצב ביותר שיש כיום במערכת הפוליטית הישראלית. הוא לא הבעיה – הוא תזכורת מתמדת למהות ולסיבה שלשמה הימין נמצא בשלטון, ולמה שהעם דורש ממנו. וזו האמת שחייבים להכיר, גם אם היא לא נוחה לאוזניים מסוימות.