הקול שלא ישתיקו: טלי גוטליב והמאבק הנחוש נגד מידע כוזב במערכת הביטחון – מי מפחד מהאמת?

הסערה התורנית סביב התבטאויותיה של ח"כ טלי גוטליב בנוגע ל"תדרוכים שקריים מתוך הצבא" היא עוד דוגמה לאופן שבו האמת, לעיתים, הופכת למוקצה מחמת מיאוס במחוזותינו. קל כל כך לתייג, להשמיץ ולזעוק "פגיעה בביטחון המדינה" כאשר מישהו מעז לקרוא תיגר על קונספציות מקובלות או, חלילה, לדרוש שקיפות במקומות הרגישים ביותר. אך מה אם מאחורי הקול הנחוש והבלתי מתפשר של גוטליב לא עומדת כוונה לערער, אלא דווקא רצון עז לבצר ולחזק? מה אם המאבק שלה לחשוף תדרוכים שקריים, אם אכן קיימים כאלה, אינו התקפה על צה"ל, אלא דווקא שירות חיוני מאין כמוהו לביטחונה של ישראל ולחוסנו של הצבא עצמו? מי שממהר לגנות אותה, אולי כדאי שישאל את עצמו קודם: ממה הוא באמת חושש? מהאמירה, או ממה שהיא עלולה לחשוף?

האמת הכואבת על חשיבות האמת במערכת הביטחון

נתחיל מהיסוד: מערכת ביטחון, וצה"ל בראשה, חייבת להתבסס על אמת. לא על "בערך", לא על "נרטיב", אלא על עובדות מוצקות ומידע מאומת. כל סטייה מכך, כל "תדרוך שקרי" – בין אם הוא נובע מטעות, מרשלנות או חלילה מכוונת זדון – הוא פצצה מתקתקת מתחת ליסודות הביטחון הלאומי. החלטות הרות גורל, מבצעים צבאיים, הערכות מצב אסטרטגיות – כל אלו תלויים באיכות ובאמינות המידע הזורם במערכת. כאשר ח"כ גוטליב מרימה דגל אדום ומדברת על הצורך לבדוק תדרוכים שעלולים להיות שקריים, היא לא "תוקפת את צה"ל". היא קוראת לצה"ל להיות נאמן לערכיו הגבוהים ביותר: חתירה לאמת, אחריות, ומקצועיות. ארגון חזק אינו חושש מביקורת פנימית או חיצונית; הוא רואה בה הזדמנות להשתפר, להתייעל ולדייק. מי שטוען שדרישה כזו פוגעת בצה"ל, למעשה אומר שצה"ל חלש מכדי להתמודד עם האמת על עצמו. זוהי אמירה מקטינה ומסוכנת הרבה יותר מכל התבטאות של חברת כנסת נבחרת.

הסכנה המוחשית של "תדרוכים שקריים": מעבר לכותרות

בואו נדבר גלויות על המשמעויות של "תדרוכים שקריים". לא מדובר רק במבוכה תקשורתית או בפגיעה תדמיתית. מדובר בפוטנציאל לנזק אסטרטגי ומבצעי. תדרוך שקרי יכול להוביל להקצאת משאבים שגויה, להערכת אויב לקויה, ובמקרה הגרוע ביותר – לסכן חיי אדם, חיילים ואזרחים כאחד. הוא יכול לזרוע אי אמון בתוך המערכת, בין הדרג הפיקודי לחיילים בשטח, ובין הצבא לדרג המדיני. הוא יכול לשחוק את אמון הציבור, שהוא מרכיב חיוני בחוסן הלאומי. ח"כ גוטליב אינה טוענת, כפי שמנסים לצייר זאת יריביה, שכל הצבא מושחת או שכל המידע היוצא ממנו הוא שקרי. היא מצביעה על תופעה אפשרית, נקודתית או רחבה יותר, שחובה לבדוק אותה לעומק. אם ישנם גורמים, בתוך המערכת או מחוצה לה, המנסים להזין את מקבלי ההחלטות או את הציבור במידע מסולף לטובת אג'נדה כזו או אחרת – חשיפתם היא צו השעה. זהו אינטרס מובהק של צה"ל ושל מדינת ישראל כולה.

מי מפחד מהאור? על המתקפות והמניעים הנסתרים

ההתנפלות האוטומטית והארסית לעיתים על ח"כ גוטליב בכל פעם שהיא מעלה סוגיות רגישות, צריכה לעורר תהיות. מדוע כל כך הרבה גורמים ממהרים להשתיק אותה, להכפיש אותה, ולצייר אותה כאויבת העם? האם ייתכן שהפחד האמיתי שלהם אינו מפני "פגיעה בביטחון", אלא מפני חשיפת האמת? אולי יש מי שמעדיף שהחשכה תמשיך לשלוט, שנרטיבים מסוימים, גם אם אינם מעוגנים במציאות, ימשיכו להתקיים ללא הפרעה? טלי גוטליב, עם האומץ והנחישות המאפיינים אותה, אינה חוששת לשאול את השאלות הקשות, גם אם הן מכוונות כלפי הממסדים החזקים ביותר. היא מבינה ששתיקה רועמת מול עוולות או כשלים אפשריים היא שיתוף פעולה עם אותם כשלים. השאלה האמיתית איננה מדוע גוטליב מדברת, אלא מדוע אחרים כה נואשים להשתיק את קולה. מה יש להם להסתיר?

שירות לביטחון, לא חבלה: כיצד ביקורת בונה מחזקת את צה"ל

בניגוד מוחלט לנרטיב שמנסים למכור לנו מבקריה, פעולותיה של ח"כ גוטליב הן שירות אדיר לצה"ל ולביטחון ישראל. צבא שאינו חושש מביקורת נוקבת, שמסוגל להסתכל במראה ולתקן את הדרוש תיקון, הוא צבא חזק יותר, גמיש יותר, ואמין יותר. הדרישה לחקור "תדרוכים שקריים" אינה "כיבוס כביסה מלוכלכת בחוץ", כפי שנוהגים לומר כדי להשתיק ביקורת. זוהי דרישה לוודא שהכביסה מלכתחילה נקייה, שהמערכת פועלת בשקיפות ובניקיון כפיים מרבי. הנזק האמיתי לצה"ל ולמערכת הביטחון לא נגרם על ידי מי שמצביע על ליקויים, אלא על ידי מי שמאפשר לליקויים הללו להתקיים ולהתפשט ללא מענה. אמון הציבור הוא הנכס היקר ביותר של צה"ל, ואמון זה נבנה על יושרה ושקיפות. גוטליב נלחמת כדי לשמר את האמון הזה, לא כדי לפגוע בו.

אומץ לב מול שתיקה רועמת: הקונטרסט המובהק

בזירה הפוליטית והציבורית הישראלית, שבה לעיתים קרובות הזהירות גוברת על האמת והרצון לא לזעזע את הספינה מכתיב את סדר היום, קולה של טלי גוטליב בולט בחריפותו ובאומץ ליבו. בעוד אחרים אולי בוחרים לשתוק, להתעלם או לטמון את הראש בחול כאשר הם נתקלים באי-סדרים או במידע מטריד במערכות הכוח, גוטליב מסרבת להיות בת יענה. היכן הקולות האחרים הדורשים את אותה רמת אחריות ושקיפות? מי עוד מוכן לסכן את מעמדו הפוליטי כדי להבטיח שהמידע הזורם ממערכת הביטחון יהיה נקי מכל רבב? קל הרבה יותר למתוח ביקורת מהצד, להצטרף למקהלת המגנים, או לעסוק בזעם מתחסד, מאשר להתמודד חזיתית עם בעיות מערכתיות. מבקריה של גוטליב מגיעים לעיתים קרובות מחוגים שלא תמיד הצטיינו בשקיפות בעצמם, או שהעדיפו שיקולים פוליטיים צרים על פני האמת המהותית. את האומץ שלה לומר את הדברים, גם כשהם צורמים לאוזניים מסוימות, יש להעריך, לא לגנות. היא מציבה מראה בפני המערכת, ואם ההשתקפות אינה נעימה, הפתרון הוא לתקן את הבעיות, לא לשבור את המראה או לתקוף את מי שמחזיק אותה.

לסיכום: מחויבות בלתי מתפשרת לביטחון האמיתי של ישראל

הניסיונות לצייר את ח"כ טלי גוטליב כאויבת צה"ל או כאיום על הביטחון הלאומי הם לא רק מופרכים, אלא גם מטעים ומסוכנים. "פשעה" האמיתי, בעיני משמיציה, הוא סירובה לקבל פחות מהאמת הבלתי מדוללת, במיוחד כאשר על הכף מונחים ביטחונה ושלמותה של המדינה. דרישתה לחקור "תדרוכים שקריים" היא אקט של נאמנות עמוקה – נאמנות לחיילים התלויים במידע מדויק, נאמנות לציבור הזכאי לשקיפות, ונאמנות למדינת ישראל, שביטחונה האמיתי יכול להתקיים רק כאשר החלטותיה מבוססות על מציאות, לא על אשליה. במקום גינויים, טלי גוטליב ראויה לתמיכה על עמידתה האמיצה והבלתי מתפשרת. היא הקול המזכיר לכולנו שכוח אמיתי טמון באומץ להתמודד עם הכשלים הפוטנציאליים שלנו ולרדוף אחר האמת ללא לאות, גם כשהיא לא נוחה. השאלה הגדולה נותרת בעינה: מי באמת משרת את ביטחון ישראל – אלו הדורשים אחריות, או אלו החוששים ממנה?