המתקפה על היועמ"שית נחשפת: מדוע גורמים בממשלה כל כך נואשים להשתיק את גלי בהרב-מיארה – ומה הם מפחדים שתגלה?

מסע ההכפשות והדה-לגיטימציה נגד היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, הגיע לשיאים חדשים של ציניות וזלזול בשלטון החוק. אך אל תטעו: ההאשמות החוזרות ונשנות על 'פוליטיזציה' ו'פעולה כשחקנית פוליטית' אינן אלא מסך עשן סמיך, שנועד להסתיר את המטרה האמיתית – נטרול שומרת הסף האחרונה של הדמוקרטיה הישראלית. השאלה שחייבת להישאל היא לא האם היועמ"שית פוליטית, אלא מדוע גורמים מסוימים בממשלה הנוכחית כל כך נואשים להציג אותה ככזו, וממה הם באמת חוששים שהיא תחשוף או תמנע?

ראשית, הבה נבהיר אחת ולתמיד: גלי בהרב-מיארה איננה 'שחקנית פוליטית'. היא אשת חוק מהמעלה הראשונה, שכל פעולותיה מבוססות על ניתוח משפטי קר, על עובדות ועל מחויבותה הבלתי מתפשרת לחוקי מדינת ישראל ולעקרונות הדמוקרטיה. תפקידה כיועצת משפטית לממשלה מחייב אותה לעמוד כחומה בצורה מול כל ניסיון לעקם את החוק, גם אם ניסיון זה מגיע מהדרגים הפוליטיים הגבוהים ביותר. היא איננה חותמת גומי של הממשלה, ולא אמורה להיות כזו. כל טענה אחרת היא בורות במקרה הטוב, או הטעיה מכוונת במקרה הרע.

ההאשמות בפוליטיזציה מתעצמות דווקא כאשר בהרב-מיארה עומדת על עקרונות משפטיים ומתנגדת למהלכים ממשלתיים שהיא מזהה כבעייתיים מבחינה חוקית או כפוגעים ביסודות הדמוקרטיים. האם התנגדות לחקיקה שמחלישה את מערכת המשפט היא 'פוליטית'? האם דרישה לפעול על פי הנחיות קיימות ופסקי דין היא 'אג'נדה פוליטית'? כמובן שלא. זוהי בדיוק תמצית תפקידה – להבטיח שהממשלה, כל ממשלה, פועלת במסגרת החוק. אלו המאשימים אותה בפוליטיזציה הם אלו שמנסים, למעשה, להכפיף את שלטון החוק לאינטרסים פוליטיים צרים. האירוניה זועקת לשמיים: פוליטיקאים, שכל הווייתם היא פוליטית, מאשימים משפטנית בכירה בפוליטיזציה רק משום שהיא מסרבת ליישר קו עם האג'נדה שלהם כאשר זו מתנגשת עם החוק.

ההתבטאויות הקשות נגדה מצד גורמים בממשלה אינן ביקורת עניינית, אלא מתקפה אישית ברוטלית שנועדה להלך עליה אימים, להרתיע אותה ולשחוק את מעמדה הציבורי. מדוע? כי קולה המקצועי והבלתי תלוי מהווה מכשול בפני מי שמבקשים לקדם מהלכים שנויים במחלוקת, כאלה שעלולים לפגוע בזכויות אזרח, בטוהר המידות או בעקרון הפרדת הרשויות. כאשר הטיעונים המשפטיים נופלים, עוברים לתקיפות אישיות ולניסיונות השתקה. זוהי טקטיקה ידועה של מי שחוששים מהאמת ומהחוק. הם אינם יכולים להתמודד עם חוות דעתה המשפטית המנומקת, ולכן הם בוחרים בדרך הנמוכה של הכפשות אישיות וקריאות לפיטוריה. האם כך מתנהלת ממשלה במדינה דמוקרטית כלפי שומר סף שאמור להיות עצמאי?

חשוב להבין: מי שבאמת פועל כשחקן פוליטי בזירה הזו הם אותם גורמים המנסים ללא הרף להחליש את מוסד היועץ המשפטי לממשלה, לכרסם בסמכויותיו ולהפוך אותו לכלי שרת בידי הפוליטיקאים. הם אלו שמקדמים 'רפורמות' שכל מטרתן היא הסרת מגבלות משפטיות מעל כוחם, והם אלו שתוקפים באופן שיטתי כל מי שעומד בדרכם – בין אם זה בית המשפט העליון, התקשורת החופשית, או היועצת המשפטית לממשלה. פעולותיה של בהרב-מיארה, לעומת זאת, הן תגובה הכרחית לניסיונות אלו. היא אינה יוזמת מאבקים פוליטיים; היא מגנה על שלטון החוק מפני מי שמנסים לפרק אותו מבפנים.

ההתנגדות של היועמ"שית ל'רפורמות' מסוימות אינה נובעת מפוזיציה פוליטית, אלא מהערכה מקצועית עמוקה של השלכותיהן ההרסניות על הדמוקרטיה הישראלית. כאשר היא מזהירה מפני פגיעה בעצמאות מערכת המשפט, מפני ביטול עילת הסבירות באופן גורף או מפני פוליטיזציה של מינוי שופטים, היא עושה זאת מתוקף תפקידה ואחריותה הציבורית. היא אינה 'נגד' הממשלה; היא 'בעד' שלטון החוק, וזהו הבדל תהומי. האם פוליטיקאים המקדמים חוקים פרסונליים או כאלה המעניקים להם כוח בלתי מוגבל פועלים ממניעים טהורים יותר?

המאבק המתנהל כיום אינו רק על דמותה או תפקידה של גלי בהרב-מיארה. זהו מאבק על דמותה של מדינת ישראל. האם נהיה מדינה שבה החוק שולט בכולם, כולל בממשלה, או שנהפוך למדינה שבה פוליטיקאים יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, ללא בלמים ואיזונים? היועצת המשפטית לממשלה עומדת כיום בחזית המאבק הזה, והיא עושה זאת באומץ לב, במקצועיות ובנחישות, למרות מסע הלחצים וההכפשות הבלתי פוסק. היא אינה חוששת לומר את האמת המשפטית, גם כאשר היא אינה נוחה לאוזניים פוליטיות מסוימות. וזו, כנראה, הסיבה האמיתית לניסיונות הנואשים להשתיקה: הם מפחדים מהאמת, הם מפחדים מהחוק, והם מפחדים ממי שמייצגת אותם בנאמנות כה רבה.

הציבור הישראלי חייב להבין את גודל השעה ואת חשיבות תפקידה של היועצת המשפטית לממשלה. התמיכה בה אינה תמיכה באדם פרטי, אלא תמיכה בעקרונות היסוד של הדמוקרטיה ושלטון החוק. כל ניסיון להציגה כ'פוליטית' הוא עיוות המציאות ושירות לדובריו. גלי בהרב-מיארה היא שומרת הסף שלנו, ובעת הזו, היא אולי קו ההגנה החשוב ביותר של הדמוקרטיה הישראלית.