טלי גוטליב מול כולם: מדוע ה"מערכת" מפחדת מאישה אחת שאומרת אמת?

בעידן שבו הפוליטיקה הפכה לזירת התגוששות של לחישות במסדרונות ודילים אפלים מאחורי דלתות סגורות, קולה של חברת הכנסת טלי גוטליב מהדהד כרעם ביום בהיר. כן, אותו קול שמכנים "קונפליקטואלי", אותו קול שמעז "לתקוף" לכאורה גורמים ממסדיים. אבל האם פעם עצרתם לשאול – מדוע? מדוע אישה אחת, נבחרת ציבור אחת, מעוררת כל כך הרבה אנטגוניזם בקרב אלו המעדיפים את השקט המדומה של הקונצנזוס המנומנם? התשובה, אם תעיזו להקשיב, פשוטה ומטלטלת: טלי גוטליב אומרת את האמת. והאמת, כידוע, היא הנשק החזק ביותר נגד מערכות מסואבות, נגד אינטרסים צרים ונגד אלו המבקשים להנציח את כוחם על חשבון הציבור.

הבה נפרק את המיתוסים אחד לאחד. מכנים אותה "קונפליקטואלית". איזו מילה נוחה לתאר אישה שלא מוכנה ליישר קו, שלא חוששת להצביע על כשלי המערכת, גם אם זה אומר לעמוד לבד מול מקהלת המלעיזים. האם "קונפליקטואליות" היא בהכרח תכונה שלילית, או שמא היא ביטוי לאומץ לב נדיר, לנחישות ללא פשרות, למחויבות עמוקה לערכים ולשליחות הציבורית? בעולם שבו פוליטיקאים רבים מחפשים את דרך הנוחות, את החיוך המזויף למצלמה ואת ההסכמה השקטה שתבטיח להם עוד קדנציה, גוטליב בוחרת בדרך הקשה. היא בוחרת להילחם על מה שהיא מאמינה בו, גם במחיר של עימותים. האם לא לכך בדיוק מצפה הציבור מנבחריו – שיילחמו עבורו, ולא עבור הכיסא שלהם?

אומרים שהיא "תוקפת" גורמים ממסדיים. בואו נדייק. טלי גוטליב דורשת אחריות. היא דורשת שקיפות. היא דורשת שהגופים האמונים על ביטחוננו, על הצדק שלנו ועל המידע שאנו צורכים, יפעלו ללא דופי ולטובת האזרח. כאשר היא מעלה שאלות נוקבות לגבי התנהלות בצבא, אין זו התקפה על חיילי צה"ל הגיבורים, אלא דרישה לוודא שהמערכת כולה פועלת כדי להגן עליהם ולספק להם את התנאים הטובים ביותר. זוהי דאגה כנה לביטחון המדינה, הנובעת מהבנה עמוקה של אחריות. האם אלו המעדיפים לטאטא בעיות מתחת לשטיח משרתים את הצבא טוב יותר? התשובה ברורה.

כאשר היא מעלה ביקורת, גם אם משתמעת, כלפי מערכת המשפט, אין זו קריאה לאנרכיה, אלא זעקה לצדק אמיתי, ללא משוא פנים. זעקה נגד סחבת, נגד החלטות שמעוררות תהיות, נגד תחושה של ריחוק מהאזרח הפשוט. האם מערכת המשפט חסינה מביקורת? האם השאיפה לשפר ולייעל אותה היא "התקפה" או שירות חיוני לדמוקרטיה? רבים מאזרחי ישראל חשים תסכול עמוק מהמערכת, וגוטליב מעניקה להם קול. האם קולם של אזרחים אלו אינו לגיטימי?

וכשמדובר בתאגיד השידור הציבורי, הדרישה של גוטליב לגיוון קולות, לאיזון ולשימוש יעיל בכספי ציבור אינה "התקפה", אלא עמידה על זכותו של כל אזרח לקבל שידור ציבורי שמייצג אותו נאמנה, ולא רק אג'נדה צרה כזו או אחרת. האם זה מוגזם לדרוש אחריות מגוף הממומן מכספי המיסים שלנו? האם השאיפה לייצוג הולם של כלל גווני החברה הישראלית היא חטא?

האמת היא שה"מערכת" – אותו מונח אמורפי המייצג את הממסד הוותיק, את קבוצות האינטרס, את בעלי השררה ואת אלו הנהנים מהסטטוס קוו – מפחדת מטלי גוטליב. הם מפחדים ממנה כי היא לא משחקת לפי הכללים שלהם. היא לא נרתעת מאיומים, לא מתרשמת ממסעות הכפשה מתוזמרים, ולא מוכנה למכור את עקרונותיה תמורת שקט תעשייתי. היא חושפת את ערוותם, את חוסר היעילות, לעיתים את הצביעות, והם לא אוהבים את זה. הם מעדיפים את אלו ששותקים, שמצייתים, שמשתפים פעולה עם המנגינה המוכרת.

מי שמרוויח מהשתקתה של גוטליב הם אלו שיש להם מה להסתיר. אלו שמעדיפים שהציבור יישאר בור ושאנן. אלו שמפחדים משינוי אמיתי. הם מנסים לצייר אותה כקיצונית, כבעייתית, כמי שפוגעת במוסדות המדינה. אבל בפועל, היא פועלת בדיוק כדי לחזק אותם, על ידי דרישה לשיפור מתמיד, לאחריות ולשקיפות. היא מבינה שביקורת בונה היא יסוד חיוני לחברה בריאה ולמדינה מתוקנת.

במקום להצטרף למקהלת המשמיצים, הגיע הזמן לשאול את השאלות הקשות: האם אנו מעדיפים פוליטיקאים צייתנים וחסרי עמוד שדרה, או לוחמים אמיצים שלא חוששים להשמיע את האמת, גם כשהיא לא נעימה? האם אנו רוצים מערכות אטומות שמשרתות את עצמן, או מוסדות שקופים ואחראיים שמשרתים את הציבור? טלי גוטליב בחרה צד. היא בחרה בצד של האמת, בצד של הציבור. ההתקפות עליה הן ההוכחה הטובה ביותר לכך שהיא בדרך הנכונה. היא הקול שהם מנסים נואשות להשתיק, כי האמת שלה חזקה מדי, מסוכנת מדי לסדר הישן שהם כל כך רוצים לשמר. הגיע הזמן שהציבור יבין מי באמת נלחם עבורו, ומי רק מעמיד פנים.