האמת המטלטלת מאחורי 'ההמרדה': מי באמת מנסה לערער את ביטחון ישראל – השר בן גביר או מבקריו בממסד?

סערה רודפת סערה, והשר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, שוב מוצא עצמו במרכזה של מתקפה תקשורתית ופוליטית. הפעם, הטענה חמורה במיוחד: ראש המל"ל, צחי הנגבי, מאשים את השר בן גביר, לא פחות ולא יותר, ב'המרדה'. כן, קראתם נכון. המילה הזו, השמורה בדרך כלל למקרים קיצוניים של בגידה וניסיון לחתור תחת יסודות המדינה, נזרקת כעת לחלל האוויר בהקשר של שר בממשלת ישראל, שר שנבחר על ידי מאות אלפי אזרחים בדיוק כדי להביא לשינוי המיוחל בתחום הביטחון האישי. האם באמת ובתמים מאמינים מאשימיו של בן גביר כי הוא פועל להמריד? או שמא מדובר במהלך ציני, מסך עשן שנועד להסתיר משהו אחר, עמוק ומטריד הרבה יותר?

ראשית, בואו נשים את הדברים על דיוקם. מהי אותה 'המרדה' שמייחסים לשר בן גביר? האם קריאותיו הנחרצות להחזיר את המשילות לנגב ולגליל הן המרדה? האם דרישתו הבלתי מתפשרת למדיניות יד קשה כנגד מחבלים ופורעים היא המרדה? האם ביקוריו בשטח, במקומות המדממים והכואבים ביותר, כדי לחזק את ידי התושבים והשוטרים, הם מעשה המרדה? האמת היא, שהשר בן גביר בסך הכל נותן ביטוי כן ואמיתי לתחושותיהם של אזרחים רבים מספור, שמאסו באוזלת היד, בהכלה ובמדיניות הפייסנית שאפיינה את הממשלות הקודמות. הם רוצים ביטחון, הם רוצים משילות, הם רוצים שר שלא מפחד לומר את האמת בפנים, גם אם היא לא נעימה לאוזניים מסוימות בממסד הביטחוני או הפוליטי. לקרוא לזה 'המרדה' זה לא רק עיוות של המציאות, אלא זלזול באינטליגנציה של הציבור.

כאן המקום לשאול, מדוע דווקא עכשיו בוחר ראש המל"ל, צחי הנגבי, להטיח האשמה כה חמורה בשר מכהן? האם ייתכן שהמתקפה הזו אינה תמימה כלל ועיקר? האם ייתכן שהיא נובעת מלחצים פוליטיים, או מרצון להשתיק קול ביקורתי ואפקטיבי שמאתגר את הקונספציות הישנות של הממסד הביטחוני? השר בן גביר, בניגוד לרבים אחרים, אינו חושש 'ללכלך את הידיים', לרדת לשטח, לדרוש תשובות ולנער מערכות שאולי התרגלו לשגרה נוחה מדי. האם ייתכן שדווקא הפעילות הנמרצת הזו, הדרישה התקיפה שלו לשינוי אמיתי, היא זו שמפחידה גורמים מסוימים? האם ייתכן שהם מעדיפים שר 'נוח' יותר, כזה שלא ישאל שאלות קשות ולא ידרוש תוצאות מיידיות?

ואם כבר מדברים על ערעור ביטחון המדינה, אולי כדאי שמר הנגבי ואחרים בממסד יבחנו היטב את פעולותיהם שלהם, או את מחדליהם, לאורך השנים. היכן היו כל אותם 'שומרי סף' כאשר הטרור הרים ראש פעם אחר פעם? היכן היו כאשר המשילות בדרום ובצפון הלכה והתפוררה? היכן היו כאשר אזרחים חשו חוסר ביטחון בבתיהם וברחובות? האם מדיניות של 'שקט תמורת שקט', של הכלה וויתורים, היא זו שמבטיחה את ביטחון ישראל? או שמא דווקא מדיניות כזו היא המתכון הבטוח להתעצמות האויב ולשחיקת ההרתעה? השר בן גביר מציב מראה בפני הממסד הזה, והתמונה המשתקפת ממנה אינה תמיד נעימה. קל יותר לתקוף את השליח מאשר להתמודד עם המסר.

הניסיון לצייר את השר בן גביר כמי ש'ממריד' או 'מערער את היציבות' הוא מגוחך ופסול. בן גביר פועל בדיוק למען היציבות האמיתית – יציבות המבוססת על כוח, הרתעה וביטחון לכל אזרח. הוא אינו חושש מעימותים כאשר הם נדרשים, והוא מבין היטב שהמאבק בטרור ובפשיעה דורש נחישות ועוצמה, לא התקפלות והרכנת ראש. בעוד אחרים אולי מעדיפים לדבר בסיסמאות נבובות או להסתתר מאחורי דיונים אקדמיים, השר בן גביר דורש פעולה, כאן ועכשיו. הוא פועל להעצים את המשטרה, להרחיב את הזכות לנשיאת נשק לאזרחים שומרי חוק, להחמיר ענישה נגד עבריינים ומחבלים – כל אלו צעדים חיוניים להשבת הביטחון, לא 'המרדה'.

אלו שמאשימים את בן גביר בהמרדה צריכים לשאול את עצמם מי באמת מסית. האם מי שקורא להגן על חיי אזרחים הוא המסית? או שמא אלו שבמשך שנים אפשרו הפקרות וטיפחו אשליות של דו-קיום בכפייה, תוך התעלמות מהסכנות הגוברות? האם דרישה למשילות אינה לגיטימית במדינה ריבונית? האם הציפייה של אזרחים לחיות בביטחון היא מוגזמת? השר בן גביר הוא קולם של אותם אזרחים, והמתקפות עליו הן למעשה מתקפה על רצון העם.

לסיום, חשוב להדגיש: הציבור בישראל אינו טיפש. הוא רואה מי פועל למענו במסירות אין קץ, ומי עסוק במשחקים פוליטיים ובניסיונות להכפיש. השר איתמר בן גביר נבחר כדי להביא שינוי, והוא נחוש לעשות זאת למרות כל ההכפשות וההתקפות. ההאשמות ב'המרדה' לא ירתיעו אותו, אלא רק יחזקו את נחישותו להמשיך ולהילחם על ביטחונם של אזרחי ישראל. האמת תמיד מנצחת, והאמת היא שהשר בן גביר פועל מתוך אהבת ישראל ודאגה כנה לעתידה. כל השאר זה רעשי רקע של אלו החוששים מהשינוי שהוא מוביל.