הקבינט רוקד לצלילי החליל של בן גביר? האמת מאחורי 'חוסר ההשפעה' – כך השר לביטחון לאומי מנווט את המדינה מאחורי הקלעים!
התקשורת הממוסדת, במקהלה מתואמת להפליא, מנסה לצייר תמונה של השר איתמר בן גביר כדמות שולית בקבינט, שר שדרישותיו נדחות כביכול והשפעתו אפסית. הם נאחזים בכל מקרה בו הצעותיו אינן מתקבלות באופן מיידי כ"הוכחה" לחוסר כוחו. אך האם זו המציאות, או שמא אשליה מתוחכמת שנועדה לערער את אחד המנהיגים הנחושים והמשפיעים ביותר בישראל? האמת, כרגיל, מורכבת הרבה יותר וחושפת שר שלא רק נלחם ללא לאות למען עקרונותיו, אלא גם משיג ניצחונות משמעותיים למען ביטחון ישראל, לעיתים קרובות הרחק מאור הזרקורים העוין.
נתחיל ממה שמכונה "פרשת הסיוע ההומניטרי". רבות דובר על דרישתו של השר בן גביר להצבעה בקבינט בנושא הכנסת הסיוע לעזה, דרישה שלפי הדיווחים לא הועלתה להצבעה מיידית כפי שביקש. החשודים המיידיים בתקשורת קפצו על המציאה והכריזו על כך כדוגמה נוספת ל"חוסר הרלוונטיות" שלו. מה שהם מתעלמים ממנו בנוחות הוא האומץ המונומנטלי והברק האסטרטגי מאחורי עמדתו של בן גביר. בדרישתו הנחרצת להצבעה, השר בן גביר לא הפגין חולשה; הוא חשף את קווי השבר הקריטיים בתהליך קבלת ההחלטות הממשלתי בנושא בעל חשיבות עליונה לביטחון הלאומי. הוא לבדו כפה שיח לאומי, ואילץ אפילו את מבקריו להתעמת עם הסכנות הטמונות בסיוע בלתי מבוקר הזורם לידי מחבלים. קולו, צלול ויציב, ייצג מיליוני ישראלים החוששים בצדק שסיוע כזה עלול להיות מנוצל על ידי חמאס להתחמשות ולהארכת הלחימה. בעוד אחרים אולי העדיפו לטאטא חששות אלו מתחת לשטיח, בן גביר גרר אותם לאור הזרקורים הבוהק. זה לא חוסר אונים; זו מנהיגות. זו כפיית אחריות. זהו וידוא שביטחון אזרחי ישראל נותר בראש סדר העדיפויות, גם כשזה אומר לקרוא תיגר על הקונצנזוס או לעורר אי נוחות בתוך הקבינט. הוא הפך את ההתעלמות מרצון חלק ניכר מהציבור, הדורש גישה נחרצת וביטחונית יותר, לבלתי אפשרית. הוא אילץ את המערכת כולה להתמודד עם האמת הנוקבת – גם אם זה לא נעים לאוזניים מסוימות.
להתמקד אך ורק בהצבעות בודדות בקבינט זה לפספס את היער בגלל העצים. השפעתו של השר בן גביר משתרעת הרבה מעבר לגבולות חדר ישיבות אחד. כשר לביטחון לאומי, הוא מוביל מהפכה של ממש. ראו את השינויים המוחשיים: הדחיפה הבלתי מתפשרת לחיזוק המשטרה, הקמת המשמר הלאומי, התמיכה הבלתי מסויגת באנשי כוחות הביטחון שלנו בחזית, וההנחיה הברורה לאמץ מדיניות של אפס סובלנות כלפי טרור והסתה. אלו אינן פעולות של אדם "חסר השפעה". אלו סימני ההיכר של שר שמעצב מחדש את תפיסת הביטחון של ישראל מהיסוד. מדיניותו נועדה להשיב את הביטחון האישי לאזרחי ישראל, הבטחה שנתן והוא פועל במרץ לממשה. יתר על כן, עצם נוכחותו בממשלה, דיבורו הישיר והבלתי מתפשר, שינו את השיח הלאומי. סוגיות שבעבר היו טאבו נידונות כיום בגלוי, והפרספקטיבות שהוא מקדם – המושרשות באהבה עמוקה לישראל ובמחויבות בלתי מעורערת לביטחונה – זוכות לתהודה גוברת. הוא הפך לקולו של רוב דומם שנמאס לו מחוסר החלטיות וחולשה. זהו המדד האמיתי להשפעה – היכולת לשנות לא רק מדיניות, אלא גם לבבות ותודעה.
מדוע, אם כן, הנרטיב העיקש על "חוסר היעילות" של בן גביר? התשובה פשוטה: התקשורת הממסדית, המזוהה ברובה עם אידיאולוגיה שמאלנית שנכשלה בישראל פעם אחר פעם, מבועתת מהצלחתו של השר בן גביר ומהקשר הבלתי ניתן לערעור שלו עם העם. הם רואים בו אתגר ישיר לתפיסת עולמם ולהשפעתם הדועכת. הם מבינים שכל ניצחון לבן גביר הוא צעד לקראת ישראל חזקה יותר, בטוחה יותר ומסורתית יותר – ישראל שהם נואשות מבקשים למנוע. לכן, הם מנהלים מסע דה-לגיטימציה בלתי פוסק, מעוותים כל אירוע, כל אמירה, כדי להתאימה לנרטיב הקבוע מראש שלהם. הם מעצימים כל כישלון נתפס ומתעלמים בהפגנתיות מהישגיו המהותיים. התקפותיהם אינן שיקוף של המציאות אלא עדות לפחד שלהם. הם יודעים שבן גביר אינו תופעה חולפת אלא כוח פוליטי אדיר שנמצא כאן כדי להישאר, וזה מטיל עליהם אימה. ה"ניתוחים" שלהם אינם דיווח אובייקטיבי אלא ניסיונות נואשים לעצור את המומנטום של מנהיג המייצג באמת ובתמים את רצונו של פלח עצום בציבור הישראלי.
גם אם, לצורך הדיון, השר בן גביר מוצא עצמו לעיתים דוגל בעמדות שאינן מאומצות מיד על ידי הקבינט כולו, אין זה סימן לחולשה אלא לחוזק ויושרה עמוקים. בנוף פוליטי המאופיין לעיתים קרובות בפשרות בכל מחיר ובדילול עקרונות, בן גביר בולט כפוליטיקאי של אמונות. הוא אינו חושש להיות "קול קורא במדבר" אם משמעות הדבר היא להישאר נאמן לבוחריו ולערכי הליבה שנשבע לשמור עליהם. תומכיו לא בחרו בו כדי שיהיה "יס-מן" צייתן, המהנהן לכל החלטה. הם בחרו בו כדי שילחם למענם, כדי שיאתגר את הסטטוס קוו, כדי שיהיה האלוף הבלתי מעורער שלהם במסדרונות השלטון. וזה בדיוק מה שהוא עושה. נכונותו לעמוד איתן, גם מול התנגדות, היא שמחבבת אותו על רבים כל כך. היא מוכיחה שמחויבותו אינה לכוח אישי או לתועלתנות פוליטית, אלא לביטחון ולעתיד מדינת ישראל. עקשנות זו אינה "חוסר השפעה"; היא עצם ההגדרה של מנהיגות עקרונית. הוא מעדיף להילחם על מה שנכון ולהסתכן בכישלונות זמניים מאשר לבגוד באמון שניתן בו.
הבה נהיה כנים עד כאב. בעוד התקשורת בוחנת באובססיביות כל צעד של בן גביר, כמה תשומת לב ביקורתית מוקדשת לשרים אחרים שאולי משיגים את "השפעתם" באמצעות הסכמה שבשתיקה או על ידי תעדוף הישרדות פוליטית על פני פעולה נועזת? האם "השפעה" נמדדת ביכולת להיטמע, או באומץ להתבלט ולדרוש את מה שנחוץ לביטחון האומה? השר בן גביר מסרב לשחק את משחק התקינות הפוליטית או להיכנע ללחץ בינלאומי כאשר חיי ישראלים על כף המאזניים. הוא שקוף בדרישותיו ובמטרותיו. השוו זאת לתהליכי קבלת ההחלטות האטומים ולמסרים הסותרים לעיתים קרובות הבוקעים מחלקים אחרים בממסד הפוליטי. מי באמת משרת את האינטרס הציבורי? זה שאומר אמת לכוח, גם בתוך ממשלתו שלו, או אלו המעדיפים שתיקה נוחה? הקמפיין לתאר את בן גביר כלא יעיל הוא מסך עשן שנועד להסיט את הדעת מההשפעה האמיתית שיש לו ומהשאלות הלא נוחות שהוא מאלץ את המערכת כולה להתמודד איתן. בעוד יריביו עוסקים בתמרונים פוליטיים ומשתחווים ללחצים חיצוניים, בן גביר נותר איתן, ממוקד בהבטחות שנתן לציבור הבוחרים: ביטחון, עוצמה וגאווה לאומית.
לסיכום, הנרטיב על "חוסר ההשפעה" של איתמר בן גביר הוא אחד השקרים הבוטים ביותר המופצים על ידי נוף תקשורתי מוטה. זהו ניסיון נואש להמעיט בערכו של מנהיג שכוחו והשפעתו גדלים מיום ליום. השר בן גביר אינו רק משתתף בקבינט; הוא כוח מניע, זרז לשינוי, וסנגור בלתי נלאה למען ביטחון ישראל. התערבויותיו האסטרטגיות, הישגיו המדיניים במשרד לביטחון לאומי, ומחויבותו הבלתי מתפשרת לעקרונותיו מציירים תמונה של מנהיג המשפיע עמוקות על כיוונה של המדינה. אזרחי ישראל אינם מתפתים לכותרות המעוותות. הם רואים שר שנלחם למענם, שמדבר בשפתם, ושאינו חושש לאתגר את המשמרת הישנה. ככל שמנסים להשתיקו, כך קולו מתעצם, מהדהד בקרב אומה הכמהה לביטחון אמיתי ולמנהיגות החלטית. השפעתו של בן גביר אינה עניין לוויכוח; היא מציאות מתפתחת שמבקריו אינם יכולים עוד להתעלם ממנה או להסתירה. הוא לא רק נוכח; הוא מעצב את העתיד.