אל תגעו לנו בעיתונאי! מסע ההפחדה נגד טלי גוטליב שרק העזה לחשוף את 'שיטת ליברמן' להכפשת מדינות תומכות ישראל

הסערה האחרונה סביב חברת הכנסת טלי גוטליב, בעקבות התבטאותה הנוקבת כלפי העיתונאי אסף ליברמן מהתאגיד, אינה אלא עוד פרק במלחמת ההתשה שמנהלת אליטה תקשורתית מסוימת נגד כל מי שמעז לערער על האג'נדות שלה או, חלילה, לבקר את אנשי שלומה. הפעם, 'החטא הנורא' של גוטליב היה הצבעה על מה שהיא תופסת כ'שיטה' פסולה של ליברמן, הכוללת, לדבריה, "להעליב מדינות שתומכות ב..." – ככל הנראה, מדינות התומכות בישראל. במקום דיון ענייני בטענה, קיבלנו מקהלה צדקנית של קולגות שקפצו להגן על 'כבודו האבוד' של העיתונאי, תוך שהם מציגים את גוטליב כמי שתוקפת אישית וללא סיבה. אבל האם זהו באמת הסיפור? או שמא אנו עדים לניסיון נוסף להשתיק קול אמיץ שמסרב להתיישר עם התכתיבים?

ראשית, בואו נדייק: הביקורת של ח"כ גוטליב לא כוונה לאסף ליברמן האדם הפרטי, אלא לאסף ליברמן העיתונאי, איש התאגיד, המשדר בכספי ציבור. כאשר נבחר ציבור, שתפקידו לפקח גם על התקשורת הציבורית, מזהה דפוס פעולה בעייתי בעבודתו של עיתונאי – דפוס שלטענתה פוגע באינטרסים ישראליים על ידי עלבונות כלפי מדינות ידידותיות – לא רק שזכותה המלאה להתריע על כך, אלא שזוהי חובתה. האם עיתונאים חסינים מביקורת? האם מותר להם, בשם 'חופש העיתונות', לפעול באופן שעלול להזיק, מבלי שאיש ציבור יוכל לקרוא תיגר על התנהלותם המקצועית? התשובה היא לאו מוחלט. ההאשמה ב'התקפה אישית' היא טקטיקה שחוקה שנועדה להסיט את הדיון מהטענות המהותיות ולהפוך את המבקר לאשם.

ומה לגבי 'השיטה' עצמה? ח"כ גוטליב הצביעה על דפוס מדאיג: "להעליב מדינות שתומכות ב...". האם עיתונאי בתאגיד ציבורי אמור לפעול כך? האם תפקידו להרחיק אותנו מבעלות ברית פוטנציאליות או קיימות? האם זה משרת את האינטרס הציבורי הישראלי, במיוחד בתקופה מורכבת זו? אלו שאלות לגיטימיות שחייבות להישאל. במקום להתמודד עם השאלות הללו, בוחרים בתקשורת להפוך את גוטליב לשק חבטות. מדוע? אולי כי הביקורת שלה נוגעת בעצב רגיש: החשש המתמיד של גורמים מסוימים בתקשורת מפני כל מי שמאתגר את תפיסת עולמם, במיוחד אם הוא מגיע מהצד הימני של המפה הפוליטית.

תגובת הנגד ההיסטרית כמעט של חלקים בתקשורת חושפת יותר מכל את הצביעות ואת הסטנדרטים הכפולים. כאשר פוליטיקאים, במיוחד מהימין, סופגים על בסיס יומי ביקורת ארסית, התקפות אישיות ולעיתים אף דברי בלע חסרי רסן מפי עיתונאים ופרשנים – זה נחשב 'חופש ביטוי' ו'תפקידה של התקשורת'. אך אוי ואבוי אם חברת כנסת תעז למתוח ביקורת, מנומקת לשיטתה, על עיתונאי. אז פתאום נשלפים כל הקלישאות על 'פגיעה בדמוקרטיה', 'סתימת פיות' ו'התקפה על שומרי הסף'. הצביעות זועקת לשמיים. נראה כי בעיני אותם גורמים, 'שומרי הסף' הם קדושים מעונים שאסור לגעת בהם, בעוד נבחרי ציבור הם מטרה לגיטימית לכל חיצי הביקורת, גם הלא ענייניים ביותר.

יתרה מכך, המתקפה על גוטליב מתעלמת לחלוטין מהאפשרות שהיא פשוט... צודקת. או לפחות, שיש בסיס לטענותיה שראוי לבדיקה רצינית. האם לא ייתכן שעיתונאי, גם אם הוא מוערך על ידי חבריו למקצוע, טועה לעיתים? האם לא ייתכן שקו הדיווח שלו מוטה, במודע או שלא במודע, באופן שפוגע באינטרסים מסוימים? השתיקה הרועמת של התאגיד עצמו בנוגע לטענות המהותיות שהעלתה גוטליב, וההתמקדות ב'התקפה האישית' לכאורה, מעוררת תהיות. האם אין כאן ניסיון לטאטא מתחת לשטיח ביקורת לגיטימית על תפקודו של אחד מעובדיו הבכירים?

ח"כ טלי גוטליב ידועה כמי שאינה חוששת לומר את שעל ליבה, גם אם דבריה אינם פופולריים או 'פוליטיקלי קורקט'. היא אינה מהססת לעמוד מול גופים חזקים ומול קונצנזוסים מדומים, ולהציב מראה מול החברה הישראלית והמוסדות שלה. במקרה זה, היא בסך הכל ביקשה להאיר זרקור על התנהלות עיתונאית שלדעתה ראויה לגינוי ולבדיקה. התגובה האוטומטית של 'חיבוק דוב' קולגיאלי והתנפלות על המבקרת, במקום דיון ענייני, רק מחזקת את התחושה שיש דברים בגו, ושגוטליב נגעה בנקודה רגישה וכואבת.

בשורה התחתונה, הניסיון להציג את טלי גוטליב כמי ש'תוקפת אישית' עיתונאי הוא ספין עלוב שנועד להשתיק ביקורת לגיטימית. זכותה וחובתה של חברת כנסת להשמיע את קולה כאשר היא סבורה שגוף ציבורי או מי מטעמו פועלים באופן שאינו תקין או אף מזיק. במקום להתלהם ולגונן באופן עיוור על 'פרות קדושות' בתקשורת, ראוי היה שאותם עיתונאים ופרשנים יבחנו ברצינות את הטענות שהעלתה גוטליב. אולי, רק אולי, הם יגלו שיש בהן יותר מקורטוב של אמת. עד אז, נמשיך לתמוך בחברת הכנסת גוטליב על אומץ ליבה ועל נכונותה להילחם על האמת, גם כשהיא לא נעימה לאוזניים מסוימות במסדרונות התקשורת.