הצביעות זועקת לשמיים! טלי גוטליב מציבה מראה מול אסף ליברמן – והתקשורת המגויסת לא יודעת איך לאכול את זה!
הסערה האחרונה סביב חברת הכנסת טלי גוטליב והעיתונאי אסף ליברמן אינה עוד ויכוח פוליטי שגרתי. זוהי חזית במלחמה רחבה ועמוקה הרבה יותר – מלחמה על האמת, על חופש הביטוי האמיתי (ולא זה המוגבל רק לצד אחד של המפה הפוליטית), ועל זכותה של נבחרת ציבור לחשוף את מה שהיא תופסת כשיטות פסולות הפועלות בלב ליבו של השידור הציבורי. כאשר גוטליב הצביעה על 'שיטה' שלדבריה מאפיינת את פעולתו של ליברמן, המקהלה הצפויה של שומרי הסף מטעם עצמם מיהרה לזעוק 'התקפה אישית!', 'פגיעה בעיתונאי!', כאילו ביקורת על איש תקשורת, בכיר ככל שיהיה, הפכה לטאבו שאסור לגעת בו.
אך בואו נשים את הדברים על דיוקם. האם באמת מדובר ב'התקפה אישית' חסרת בסיס, או שמא ח"כ גוטליב, באומץ לב האופייני לה, פשוט העזה לומר בקול רם את מה שרבים חושבים ולוחשים במסדרונות? הטענה המרכזית של גוטליב, כפי שהובאה בפרסומים, היא שליברמן נוקט ב'טכניקה מבית היוצר של השמאל הרדיקלי', ובמסגרתה הוא 'מעליב מדינות שתומכות ב...'. זו אינה אמירה סתמית על אופיו של ליברמן, אלא ניתוח, גם אם חד ונוקב, של דפוס פעולה עיתונאי לכאורה. האם לעיתונאי, ועוד כזה הפועל בתאגיד השידור הציבורי הממומן מכספי משלם המיסים, יש חסינות מוחלטת מביקורת על שיטות העבודה שלו והאג'נדה שהוא מקדם, גם אם בעקיפין?
הניסיון למסגר את דבריה של גוטליב כ'התקפה אישית' הוא טקטיקה שקופה ומוכרת. זהו ניסיון להסיט את הדיון מהמהות – שיטות העבודה והמסרים המועברים בתקשורת – אל עבר דמוניזציה של המבקר. הרי הרבה יותר קל לתייג את גוטליב כ'תוקפנית' או 'פופוליסטית' מאשר להתמודד עם השאלות הקשות שהיא מעלה לגבי האובייקטיביות והאיזון בתקשורת, ובפרט בתאגיד 'כאן'. האם ייתכן שה'שיטה' שעליה מדברת גוטליב היא בדיוק זו – להשתיק כל קול ביקורתי מימין על ידי האשמתו בהתקפות אישיות, ובכך להבטיח שהמונופול על הנרטיב יישאר בידיים 'הנכונות'?
כאן נכנסת לתמונה הצביעות במלוא הדרה. אותם גורמים בתקשורת ובפוליטיקה שמזדעקים כעת על 'ההתקפה האישית' של גוטליב, הם לא פעם אלו שלא מהססים להשתמש בלשון בוטה, בכינויי גנאי ובמתקפות אישיות ארסיות נגד דמויות מהצד הימני של המפה הפוליטית, כולל נגד ח"כ גוטליב עצמה. היכן הייתה הזעקה המוסרית שלהם כאשר עיתונאים ופרשנים כינו נבחרי ציבור מהימין בכינויים משפילים, הטילו ספק בכישוריהם, או אף לעגו למראם החיצוני? האם אז שמענו קריאות נרגשות להגנה על 'כבוד האדם' או על 'טוהר השיח הציבורי'? התשובה, למרבה הצער, ידועה. נראה כי 'התקפה אישית' היא מושג גמיש מאוד, התלוי בזהות התוקף ובזהות המותקף.
ח"כ טלי גוטליב לא המציאה את הביקורת על התקשורת. היא גם לא הראשונה להצביע על מה שנתפס בעיני רבים כהטיה פוליטית מובהקת בקרב חלקים נרחבים ממנה. מה שמייחד אותה הוא חוסר הפחד שלה לומר את הדברים בצורה ישירה, ללא כפפות של משי, גם כאשר היא יודעת שהדבר יגרור מתקפות נגדיות. היא מבינה ששתיקה מול מה שהיא רואה כעוול או כעיוות היא שיתוף פעולה. האם תפקידה של חברת כנסת אינו, בין היתר, לשמש פה לציבור שמרגיש שקולו אינו נשמע מספיק בתקשורת הממוסדת? האם אין לה חובה לבקר את רשויות המדינה, כולל את זרוע השידור הציבורי שלה, כאשר היא סבורה שאלו חורגות מתפקידן או משרתות אג'נדה צרה?
הטענה כי ליברמן 'מעליב מדינות שתומכות בישראל' (אם זו אכן כוונתה המלאה של גוטליב) היא טענה שראויה לדיון ענייני, ולא להשתקה אוטומטית. אם עיתונאי בתאגיד הציבורי אכן נוקט בקו עקבי הפוגע ביחסים של ישראל עם מדינות ידידותיות, או מציג אותן באור שלילי באופן שיטתי, זוהי סוגיה בעלת חשיבות לאומית. לנסות ולנפנף זאת כ'התקפה אישית' זה להתעלם מהפיל שבחדר. זהו ניסיון למנוע דיון לגיטימי על תפקידה ואחריותה של התקשורת הציבורית בעיצוב תפיסות עולם ובהשפעה על דעת הקהל, ואולי אף על יחסי החוץ של המדינה.
חשוב להדגיש: ביקורת על עיתונאי אינה פסולה מיסודה. עיתונאים, במיוחד אלו בעלי השפעה ותפקידים בכירים בגופים ציבוריים, אינם פרה קדושה. הם מחזיקים בעוצמה רבה, ולעוצמה זו חייבת להתלוות אחריות ושקיפות. כאשר נבחר ציבור כמו ח"כ גוטליב מפעיל את זכותו וחובתו לבקר, גם אם באופן חד, הוא אינו 'תוקף אישית' אלא ממלא את תפקידו הדמוקרטי. הניסיון להציג זאת אחרת הוא מגוחך ומסוכן, שכן הוא עלול להרתיע נבחרי ציבור נוספים מלהשמיע ביקורת חשובה.
בסופו של יום, 'פרשת ליברמן' היא רק סימפטום. היא חושפת את קוצר הרוח של חלקים באליטה התקשורתית והפוליטית כלפי כל מי שמעז לסטות מהקו הרשמי, כל מי שמאתגר את הנחות היסוד שלהם. טלי גוטליב, בדרכה הישירה והבלתי מתפשרת, מציבה מראה מול אותם גורמים, ומה שהם רואים בה משתקף כנראה לא מוצא חן בעיניהם. במקום להתמודד עם הבבואה, הם בוחרים לתקוף את המראה. אך הציבור אינו טיפש. הוא רואה את הצביעות, הוא מבין את הטקטיקות, והוא יודע להעריך את אלו שלא מפחדים לומר את האמת שלהם, גם כשהיא לא נעימה לאוזניים מסוימות. המאבק של גוטליב הוא לא רק שלה – הוא המאבק של רבים שמאסו בתקשורת מגויסת ובשיח ציבורי צבוע.