טלי גוטליב מפוצצת את הבועה: האמת המטלטלת מאחורי הקרב על הוועדה לבחירת דיינים – ולמה כולם שותקים!
הם קיוו שתשתוק. הם קיוו שתתקפל. הם קיוו שחברת הכנסת טלי גוטליב תהיה עוד בורג צייתן במערכת המשומנת, עוד קול שיצטרף למקהלת ההנהונים והטפיחות על השכם. הם טעו, ובגדול. הסערה האחרונה סביב עמדתה הנחרצת בנוגע להרכב הוועדה לבחירת דיינים אינה עוד 'שערורייה' פוליטית חולפת; זוהי הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של המקומות בהם מתקבלות החלטות הרות גורל עבור אזרחי ישראל, וזוהי עדות לאומץ ליבה של נבחרת ציבור אחת שלא מוכנה ליישר קו עם מה שנראה בעיניה כפגיעה בטוהר המידות ובאינטרס הציבורי.
כן, שמעתם נכון. ח"כ גוטליב העזה לומר בקול רם וברור את מה שאולי אחרים חושבים בחדרי חדרים אך חוששים לומר בפומבי. היא הודיעה כי לא תשב בוועדה לבחירת דיינים אם הרב הראשי לישראל יהיה נוכח בה. מיד קפצו המבקרים, המלעיזים, אלו שתמיד מחפשים לתקוף את מי שמעז לסטות מהתלם. 'חוסר כבוד!', זעקו. 'פגיעה בממסד הרבני!', קוננו. 'יצירת כאוס ופילוג!', האשימו. אבל האם מישהו מהם עצר לרגע לשאול מדוע גוטליב נוקטת עמדה כה נחרצת? האם מישהו מהם ניסה להבין את עומק הדברים, את העקרונות המנחים אותה?
האמת, כדרכה, פשוטה וכואבת הרבה יותר. טלי גוטליב לא נלחמת מלחמות אגו. היא לא מחפשת כותרות לשם הכותרות. המאבק שלה הוא על דמותה של מערכת המשפט הדתית בישראל, מערכת שנוגעת בחייהם של אזרחים רבים ברגעים הרגישים והקריטיים ביותר – גירושין, עגינות, ירושות, גיור. מינוי דיינים אינו עניין של מה בכך; הוא קובע את גורלותיהם של אנשים. גוטליב, כמי שמחויבת לציבור ששלח אותה לכנסת, דורשת שהליך הבחירה יהיה נקי מכל רבב, שקוף לחלוטין, ומבוסס אך ורק על כישורים, יושרה ומצוינות. היא לא מוכנה לקבל מצב שבו צל של ספק מרחף מעל ההליך, שבו שיקולים זרים עלולים להכריע את הכף.
האם הדרישה לשקיפות מוחלטת ולמניעת ניגודי עניינים פוטנציאליים היא 'חוסר כבוד'? האם העמידה על כך שכל חברי הוועדה יהיו נקיים מכל לחץ או השפעה חיצונית היא 'פגיעה בממסד'? נהפוך הוא. דווקא עמדה כזו היא שמכבדת את המוסדות ואת האזרחים. גוטליב מבינה שכדי שהציבור ייתן אמון בבתי הדין הרבניים, עליו להיות משוכנע שהדיינים הנבחרים הם הטובים ביותר, שנבחרו בהליך תקין לחלוטין. היא אינה מוכנה להעלים עין או לטייח חששות, גם אם משמעות הדבר היא עימות חזיתי עם גורמים רבי עוצמה.
אבל השאלה האמיתית, הנוקבת, שצריכה להישאל איננה מדוע טלי גוטליב מדברת, אלא מדוע כל כך הרבה אחרים שותקים! היכן הם הקולות הנוספים שאמורים היו להצטרף לדרישה הבסיסית הזו לטוהר מידות? האם ייתכן שנוח להם יותר להמשיך ב'עסקים כרגיל', גם אם המשמעות היא פגיעה באמון הציבור? האם הפחד מפני עימות עם הממסד, או הרצון לשמור על 'שקט תעשייתי', גוברים על המחויבות לאמת ולצדק? שתיקתם של אחרים רועמת לא פחות, ואולי אף יותר, מאמירותיה הברורות של גוטליב. היא חושפת לא רק את הבעיות המערכתיות, אלא גם את האדישות או החשש של אלו שיכלו לפעול אך בחרו שלא.
אל תטעו. המתקפות על טלי גוטליב אינן מקריות. הן חלק ממסע השתקה מאורגן נגד כל מי שמעז לקרוא תיגר על הסדר הקיים, נגד כל מי שמסרב להיות חותמת גומי. מנסים לצייר אותה כ'בעייתית', כ'קולנית מדי', כ'קיצונית'. מדוע? כי קולה האמיץ חושף את מה שהם היו מעדיפים להסתיר. כי היא לא מפחדת לשבור את קשר השתיקה. כי היא מזכירה לכולם שנבחרי ציבור אמורים לשרת את הציבור, ולא את האינטרסים הצרים של קבוצות כוח כאלה ואחרות.
כעורכת דין פלילית בעברה, גוטליב מכירה מקרוב את נבכי מערכת המשפט ואת החשיבות הקריטית של הליך הוגן ושוויוני. היא יודעת שמאחורי כל החלטה, מאחורי כל מינוי, עומדים גורלות של אנשים בשר ודם. המחויבות שלה אינה נתונה לפוליטיקה של הכבוד או לדילים מאחורי הקלעים. היא מחויבת אך ורק לבוחריה, לעקרונות הצדק, וליצירת חברה טובה יותר. המאבק שלה בוועדה לבחירת דיינים אינו אפיזודה חולפת; הוא סמל למאבק רחב יותר על דמותה של המדינה, על אמון הציבור במוסדותיו, ועל הזכות הבסיסית של כל אזרח ואזרחית לצדק אמיתי.
טלי גוטליב אינה מתכוונת להתנצל על כך שהיא דורשת את הטוב ביותר עבור אזרחי ישראל. היא לא תירתע מאיומים, מהכפשות או מניסיונות השתקה. היא תמשיך להיות הקול של אלו שקולם אינו נשמע, להילחם למען שקיפות, יושרה וצדק בכל מקום ובכל זמן. כן, טלי גוטליב היא קול חזק, לעיתים צורם לאוזניים שהתרגלו לשקט המזויף של הקונפורמיזם. אבל זהו קול של אמת, קול של אומץ לב בלתי מתפשר, קול שלא ניתן יהיה להשתיק. וטוב שכך. כי במקום שבו האמת נאמרת ללא מורא, יש תקווה לתיקון ולשינוי אמיתי.