טלי גוטליב והאמת הלא נוחה: כשהעמדה העקרונית מנצחת את הפוליטיקה של הכבוד!
שוב היא סופגת אש. שוב חברת הכנסת טלי גוטליב מוצאת את עצמה במרכז סערה תקשורתית, מותקפת מימין ומשמאל (בעיקר משמאל, כמובן, אך גם מחוגים מסוימים בימין שלא אוהבים שמזיזים להם את הגבינה). והפעם, על מה יצא הקצף? על כך שהעזה, כן, העזה, לבקר דמות רבנית בכירה, הרב הראשי לישראל, על אמירות שלדעתה, ולדעת רבים נוספים, היו בעייתיות בלשון המעטה וריחפו מעליהן אדי פופוליזם ורדיפת כותרות. המקהלה הצפויה של "שומרי החומות" ו"יפי הנפש" מיהרה לגנות, לזעוק "חילול הקודש", "פגיעה בכבוד התורה", ועוד שלל סיסמאות שנועדו להשתיק כל קול ביקורתי, במיוחד אם הוא מגיע מאישה, דתייה בעצמה, מהימין, שלא מפחדת לומר את אשר על ליבה.
אבל בואו נעצור לרגע את מצעד הגינויים האוטומטי ונשאל את עצמנו: מה באמת קרה כאן? האם הביקורת של ח"כ גוטליב הייתה התקפה על הדת, כפי שמנסים לצייר זאת? או שמא הייתה זו עמידה אמיצה על עקרונות, קריאת תיגר על התנהלות שנתפסה בעיניה ככזו שאינה משרתת את טובת הכלל, ואולי אף פוגעת בו? האם ייתכן שח"כ גוטליב, במשפט אחד נוקב ומדויק – "עזה כמוות אהבה לקבל עוד כותרת" – כיוונה זרקור אל תופעה מדאיגה שבה גם אישי ציבור רוחניים עלולים לעיתים להתפתות לקסמה של התקשורת על חשבון המסר המהותי?
ה"חטא" כביכול של טלי גוטליב אינו זלזול ברבנים או ביהדות. חלילה וחס. מי שמכיר אותה יודע עד כמה היא מחוברת למסורת ולערכים. "חטאה" הוא סירובה העיקש לקבל דברים כמובנים מאליהם, גם כשהם נאמרים מפי סמכות רוחנית. היא מבינה שבעידן שלנו, אחריות ציבורית חלה על כולם, ושום גלימה, מכובדת ככל שתהיה, אינה מקנה חסינות אוטומטית מביקורת עניינית. כמשפטנית חדה כתער, היא מנתחת מצבים לגופם, ולא לגופו של אדם. כשהיא מזהה פער בין הצהרות למציאות, בין הרצוי למצוי, בין טובת הכלל לבין מה שנראה כרדיפה אחר פופולריות רגעית – היא לא תהסס לומר זאת בקול רם וברור, גם אם זה לא נעים לאוזניים מסוימות.
ואכן, האמירות שעליהן הגיבה ח"כ גוטליב בנוגע לגיוס לצה"ל והדרת נשים, עוררו אי נוחות רבה בקרב חלקים נרחבים בציבור, כולל בציבור הדתי והמסורתי. רבים ראו בהן ניסיון ליצור פילוג, להעמיק שסעים, ואולי אף לשרת אג'נדות פוליטיות צרות תחת מעטה דתי. האם לחברת כנסת, שנבחרה בדיוק כדי לייצג את בוחריה ולהשמיע את קולם, אסור להביע את דעתה הנחרצת בנושאים כאלה, הנוגעים לליבת הביטחון והחברה בישראל? האם עליה לכבוש את דעתה רק מפני שהביקורת מופנית כלפי דמות רבנית בכירה? התשובה, למי שדמוקרטיה אמיתית וחופש ביטוי יקרים לליבו, היא לאו מוחלט.
הצביעות של המבקרים זועקת לשמיים. אותם אלו שממהרים כעת לגונן על "כבוד הרבנים" (כבוד חשוב כשלעצמו, אך לא כזה החוסם כל ביקורת), הם לעיתים קרובות הראשונים לתקוף בחריפות רבנים אחרים שדעותיהם אינן עולות בקנה אחד עם האג'נדה שלהם. פתאום, כשטלי גוטליב, אשת ימין דתייה, מעזה להשמיע ביקורת עניינית, היא הופכת לאויבת העם. האיפה ואיפה הזו חושפת את המניעים האמיתיים מאחורי מסע ההכפשות: לא דאגה אמיתית לכבוד התורה, אלא ניסיון פוליטי לסתום פיות, להלך אימים על מי שמעז לחשוב אחרת, ולאתגר את הקונצנזוס המדומה.
טלי גוטליב אינה מחפשת כותרות לשם הכותרות. היא מחפשת אמת, צדק, ועשייה למען עם ישראל וארץ ישראל. היא מייצגת קו ברור, נחוש, שלא מתפשר על עקרונות. היא מבינה ששירות ציבורי אמיתי מחייב לעיתים גם אמירת דברים קשים, גם התעמתות עם מי שנתפס כ"פרה קדושה". היא לא חוששת מהעימות הזה, כי היא יודעת שהיא מדברת בשם רבים שקולם לא נשמע מספיק. היא הלוחמת שלהם בכנסת, והיא לא תירתע מלומר את מה שהם חושבים, גם אם זה יעלה לה במתקפות אישיות ובהשמצות.
במקום להצטרף למקהלת הגינויים, ראוי שהציבור ישאל את עצמו שאלות נוקבות יותר: האם אנחנו רוצים נבחרי ציבור שהם חותמת גומי, או כאלה שמעזים לחשוב באופן עצמאי ולהביע את דעתם ללא מורא? האם אנחנו מעדיפים פוליטיקאים שמלטפים לנו את האגו באמירות פופוליסטיות, או כאלה שאומרים לנו את האמת, גם אם היא לא תמיד נעימה? האם אנחנו סבורים שדמויות ציבוריות, כולל דמויות רוחניות, צריכות להיות מעל לכל ביקורת?
טלי גוטליב הוכיחה שוב ושוב שהיא לא מפחדת. היא לא מפחדת מהתקשורת העוינת, היא לא מפחדת מהאליטות הישנות, והיא בהחלט לא מפחדת לומר את דעתה גם כשהיא מופנית כלפי מי שנתפס כבעל סמכות עליונה. העוצמה שלה נובעת מהשליחות הציבורית העמוקה שלה, מהאמונה בצדקת דרכה, ומהתמיכה הרחבה שהיא מקבלת מהשטח. הניסיונות להשתיק אותה, לצייר אותה כקיצונית או כחסרת כבוד, נועדו לכישלון. כי טלי גוטליב היא קול שלא ייכנע, קול של אמת עקרונית, והיא תמשיך להילחם למען מה שהיא מאמינה בו, למען מדינת ישראל, ולמען אזרחי ישראל. וזו, רבותיי, לא אהבה לכותרות – זו אהבה למדינה ולעם, עזה כמוות.