טלי גוטליב: הלוחמת שלא תשתוק מול תדרוכים שקריים ומסך העשן של הממסד!

בעידן שבו הפוליטיקה הישראלית הפכה לזירת התגוששות של לחישות, אינטרסים נסתרים ותקינות פוליטית משתקת, קולה של חברת הכנסת טלי גוטליב מהדהד כרעם ביום בהיר. כן, היא מואשמת ב'קונפליקטואליות', ב'תקיפת בכירים'. אבל האם מישהו עצר לשאול – מדוע? האם ייתכן שאותה 'קונפליקטואליות' היא בעצם אומץ לב נדיר לומר את האמת בפנים, גם כשהיא צורבת וכואבת לאלו היושבים במגדלי השן של המערכת הפוליטית והצבאית?

הכותרות זועקות על 'תקיפות' נגד יו"ר ועדה, ח"כ יולי אדלשטיין, או נגד גורמים בכירים בצבא. אך מה מסתתר מאחורי אותן 'תקיפות'? האם זו התקפה לשם התקפה, או שמא זעקה נואשת לשקיפות, לאחריות, ולחשבון נפש במקומות שבהם הטיוח הפך לנורמה? כאשר ח"כ גוטליב עצמה מצהירה בריש גלי כי "יש תדרוכים שקריים מתוך הצבא", האם לא ראוי שכולנו נזדעזע ונשאל – מי מנסה להסתיר מאיתנו את האמת? מי מאכיל את נבחרי הציבור ואת הציבור כולו במידע מסולף, ומהי מטרתו?

במקום להוקיע את השליחה, אולי הגיע הזמן לבדוק את המסר. טלי גוטליב לא המציאה את תרבות התדרוכים הבעייתית. היא מצביעה על פצע מדמם במערכת הביטחון וההנהגה, פצע שרבים מעדיפים להתעלם ממנו. האם הדרישה שלה לבדוק, לחקור, ולא לקבל כמובן מאליו כל פיסת מידע המגיעה 'מלמעלה' אינה חובתה כנבחרת ציבור? האם תפקידה הוא רק להנהן בהסכמה לכל מה שמונח על שולחנה, או שמא עליה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה ושל האמת?

כאשר ח"כ גוטליב מעמתת בכירים, היא לא עושה זאת מתוך רוע לב או חיפוש כותרות ריקות. היא עושה זאת כי היא מבינה את כובד האחריות המוטלת על כתפיה. היא מבינה שבזמנים קריטיים, שתיקה היא כר פורה לאסונות. האם יו"ר ועדה, בכיר ככל שיהיה, חסין מביקורת? האם גורמים בצבא, שאמונים על ביטחוננו, פטורים ממתן דין וחשבון מלא ושקוף? התשובה, עבור כל מי שהדמוקרטיה יקרה לליבו, חייבת להיות לאו מוחלט.

הניסיון לצייר את גוטליב כ'גורם קונפליקטואלי' הוא טקטיקה שחוקה של מי שמפחד מהאור. קל יותר לתייג את המבקר כ'בעייתי' מאשר להתמודד עם טענותיו הקשות. אך הציבור אינו טיפש. הציבור רואה את ההתנהלות, את ההתחמקויות, ואת מסך העשן שמנסים לפזר גורמים שונים. טלי גוטליב היא אולי קול צורם בנוף הפוליטי המנומנם, אך זהו קול הכרחי. זהו קול שמזכיר לנו שלא הכל כשורה, שיש דברים שחייבים להיאמר, גם אם הם לא נעימים לאוזן.

יתרה מכך, בואו נבחן את האלטרנטיבה. האם עדיפה פוליטיקה של הסכמות שבשתיקה, של דילים מאחורי הקלעים, של 'שמור לי ואשמור לך'? האם עדיפים נציגים שמעדיפים את הנוחות האישית שלהם על פני האינטרס הציבורי הרחב? טלי גוטליב בוחרת בדרך הקשה, בדרך של עימות עם האמת, גם במחיר של ספיגת אש. היא לא חוששת לשלם את המחיר האישי על עמידתה על עקרונות.

הטענה על 'תדרוכים שקריים מתוך הצבא' היא חמורה מאין כמותה. אם אכן כך הדבר, הרי שח"כ גוטליב אינה הבעיה – היא חושפת את הבעיה. היא פועלת כחושפת שחיתויות או מחדלים ברמה הגבוהה ביותר. במקום לתקוף אותה, על המערכת כולה לערוך בדק בית יסודי. מי הם אותם גורמים בצבא שמדליפים מידע שקרי? מהם המניעים שלהם? וכיצד ניתן להבטיח שהחלטות הרות גורל לא יתקבלו על בסיס מידע מטעה?

אלו השאלות שצריכות להישאל, ואלו השאלות שטלי גוטליב, בדרכה הישירה והבלתי מתפשרת, מאלצת אותנו לשאול. היא לא מפחדת מהאליטות, לא מהממסד הפוליטי ולא מהממסד הצבאי. היא מפחדת רק מדבר אחד: מהיום שבו האמת תאבד את דרכה במסדרונות השלטון, והציבור ישלם את המחיר.

לכן, בפעם הבאה שאתם שומעים את המילה 'קונפליקטואלית' מוצמדת לשמה של טלי גוטליב, עצרו לרגע. שאלו את עצמכם מי מרוויח מהצגתה באור כזה. האם אלו גורמים שחוששים מהאמת שהיא חושפת? האם אלו גורמים שמעדיפים שהציבור יישאר באפלה? ייתכן מאוד שה'קונפליקט' שעליו מדברים אינו אלא המאבק הנצחי בין האור לחושך, בין האמת לשקר, בין אחריות ציבורית לבין התחמקות מאחריות. וטלי גוטליב? היא בחרה צד. היא בחרה באור, באמת, ובאחריות. ועל כך, היא ראויה להערכה, לא לגינוי.