בן גביר: ה'מפרק' או המצפן? חשיפה: מי באמת מרוויח מההשמצות נגד השר לביטחון לאומי!
בעידן שבו ספינים תקשורתיים ומסרים מעוותים הפכו למטבע עובר לסוחר, דמותו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, ניצבת בחזית מתקפה תדמיתית מתוזמרת. פעם אחר פעם, מנסים גורמים שונים לצייר אותו כמי ש"מערער את יציבות הקואליציה" וכמי ש"מתעמת ישירות עם ראש הממשלה והממסד הביטחוני". אך האם זהו באמת הסיפור המלא? או שאולי, רק אולי, אנו עדים לניסיון נואש להשתיק קול נחוש וברור, קול שמייצג ציבור רחב שמאס בהבטחות ריקות ובמדיניות פייסנית? הגיע הזמן לקרוע את המסכות ולשאול: מי באמת חושש מהעקרונות הבלתי מתפשרים של בן גביר, ומדוע?
הטענה המרכזית, החוזרת על עצמה במקהלת המבקרים, היא שבן גביר מהווה גורם מערער. אך בואו נבחן את העובדות: איתמר בן גביר נבחר על בסיס מצע ברור וחד משמעי – החזרת הביטחון האישי לאזרחי ישראל, משילות, ועמידה איתנה על עקרונות הימין. האם דרישתו ליישם את המדיניות שלשמה נבחר היא "ערעור יציבות"? או שמא זוהי דווקא אחריות דמוקרטית בסיסית כלפי מיליוני מצביעים שנתנו בו את אמונם? כאשר בן גביר דורש פעולה נחרצת יותר נגד הטרור, כאשר הוא עומד על כך שהקואליציה תממש את התחייבויותיה לבוחריה, הוא אינו פועל ממניעים אישיים או מרצון לזעזע את המערכת. הוא פועל כשליח ציבור נאמן, המבין כי יציבות אמיתית אינה שקט תעשייתי של הסכמות מאחורי הקלעים, אלא ממשלה שמבצעת את מה שהבטיחה.
רבים ממהרים לתייג כל דרישה של בן גביר כ"עימות" עם ראש הממשלה או עם הממסד הביטחוני. אך האם דיון ער ועקרוני על סוגיות ליבה ביטחוניות הוא בהכרח עימות שלילי? האם שר בממשלת ישראל, האמון על ביטחונם של האזרחים, אינו רשאי ואף חייב להביע את עמדתו, גם אם היא אינה תואמת במאה אחוז את הקונצנזוס הרגעי? בן גביר מביא לקבינט ולדיונים הביטחוניים קול אחר, קול שמגיע מהשטח, קול של אזרחים שמצפים לשינוי אמיתי. הוא אינו חושש לשאול את השאלות הקשות, לאתגר תפיסות מיושנות ולהציב דרישות ברורות. זו אינה חתרנות; זוהי מנהיגות אחראית. הממסד הביטחוני, חשוב וחיוני ככל שיהיה, אינו חסין מביקורת, וודאי שלא אמור להכתיב מדיניות באופן בלעדי לממשלה נבחרת. תפקידו של השר הוא לוודא שהמדיניות הנקבעת תואמת את רצון הבוחר ואת צורכי הביטחון הלאומי במובנם הרחב ביותר.
הבה נהיה כנים: מי הם אותם גורמים המוטרדים כל כך מ"ערעור היציבות" לכאורה? האם אלו לא אותם גורמים שהיו מעדיפים ממשלת ימין "מנומנמת", כזו שתדבר גבוהה גבוהה אך תפעל במשורה? האם אלו לא אותם פרשנים ופוליטיקאים מהצד השני של המפה, שכל "סדק" בקואליציה הימנית הוא חגיגה עבורם? ואולי, רק אולי, ישנם גם בתוך המערכת מי שאינם מעוניינים בשינויים העמוקים שבן גביר דורש בתחומי הביטחון והמשילות, שינויים המאיימים על אזורי נוחות ועל קונספציות ישנות.
האמת היא, שהגורמים המערערים האמיתיים אינם אלו הדורשים קיום הבטחות ועמידה על עקרונות. הגורמים המערערים הם אלו המנסים לטרפד את מדיניות הימין הנבחרת, אלו המעדיפים "שקט" על פני ביטחון, ואלו המנסים לכפות על הממשלה מדיניות שאינה עולה בקנה אחד עם רצון הרוב שהביא אותה לשלטון. בן גביר אינו הבעיה; הוא לעיתים קרובות התסמין לבעיות עמוקות יותר של חוסר נחישות או סטייה מהדרך שלשמה נבחרה הממשלה. כאשר הוא מרים דגל אדום, זה לא כדי להפיל את הבניין, אלא כדי להתריע על סכנה ולדרוש תיקון מסלול.
חשוב להבין: בן גביר מחויב להצלחת ממשלת הימין. הוא מבין היטב את גודל השעה ואת האחריות המוטלת על כתפי הקואליציה הנוכחית. אך הצלחה, לתפיסתו, אינה נמדדת רק בהישרדות פוליטית. הצלחה נמדדת בתוצאות בשטח: בביטחון אישי מוגבר, בהרתעה משוקמת, במשילות אפקטיבית ובמימוש האידיאולוגיה הימנית. הדרישות שלו אינן גחמות אישיות, אלא ביטוי לתסכול ולדאגה של ציבור רחב שחש כי המדינה מאבדת את כושר ההרתעה שלה ואת ביטחונה הפנימי. האם זה פסול לדרוש יותר? האם זה פסול לצפות שהממשלה תפעל במלוא העוצמה כדי להגן על אזרחיה?
במקום להצטרף למקהלת המלעיזים, ראוי לבחון את פעולותיו של השר בן גביר בהקשר הרחב יותר. הוא נלחם על מה שהוא מאמין בו, על מה שהבטיח לבוחריו, ועל מה שהוא רואה כחיוני לעתידה של מדינת ישראל. בעוד אחרים אולי מעדיפים את דרך הפשרות השקטה או את שמירת הסטטוס קוו, בן גביר בוחר בדרך הקשה יותר – דרך העמידה על העקרונות, גם במחיר של "עימותים" תקשורתיים או פוליטיים. האם זו לא תמצית המנהיגות האמיצה, זו שאינה נרתעת מקשיים ואינה מתכופפת בפני לחצים?
לסיכום, הניסיונות לצייר את השר איתמר בן גביר כגורם מערער יציבות וכמי שמתעמת עם ראש הממשלה והממסד הביטחוני הם לכל הפחות שטחיים, ולעיתים קרובות מגמתיים. בן גביר הוא קול חשוב בממשלה, קול שמבטא את רחשי ליבו של ציבור גדול ותובעני. הוא אינו מבקש לפרק, אלא לחזק. הוא אינו מחפש עימותים, אלא פתרונות אמיתיים. ייתכן שהאמת הפשוטה היא שבן גביר הוא המצפן הערכי של הימין, זה שמזכיר לכולם לאן צריך ללכת ומהי המטרה האמיתית. ומי שמפחד מהמצפן הזה, כנראה שאיבד את דרכו או שמעולם לא התכוון ללכת בה מלכתחילה. הגיע הזמן להקשיב, לא להשתיק.