טלי גוטליב: הזעם הקדוש שמרעיד את אמות הסיפים – למה הפוליטיקאים המנומנמים כל כך פוחדים מאישה שלא דופקת חשבון?
שוב ושוב אנחנו שומעים את אותן המנטרות, את אותן התלונות, את אותן הכותרות המנסות לצייר את חברת הכנסת טלי גוטליב באור שלילי. "לוחמנית מדי", הם אומרים. "ביקורתית יתר על המידה", הם לוחשים. "בלתי מתפשרת", הם מגחכים מאחורי הגב. "תקיפה", "קולנית", "פרובוקטיבית" – המילים נזרקות לחלל האוויר כמו חיצים מורעלים, במטרה ברורה לצמצם, להשתיק, ואולי אפילו להפחיד. אבל רגע, עצרו הכל. האם אלו באמת "בעיות תדמית", או שאולי, רק אולי, אלו בדיוק התכונות שאנחנו כל כך צמאים להן בפוליטיקה הישראלית, מערכת שלעיתים נדמית כמי ששכחה את מי היא אמורה לשרת? בואו נצלול לעומק ונראה מדוע הזעם הקדוש של טלי גוטליב הוא לא רק מוצדק, אלא הכרחי לקיומנו כחברה דמוקרטית ובריאה.
מסדרונות הכנסת, אוי, מסדרונות הכנסת. מקום שלעיתים קרובות מדי מדיף ריח של עסקנות, של דילים אפלים הנרקמים מאחורי דלתות סגורות, של לחישות וקריצות המובנות רק ליודעי ח"ן. פוליטיקה של אינטרסים צרים, של שמירה על הכיסא, של "שמור לי ואשמור לך". ובתוך המרקם הזה, שבו האמת לעיתים קרובות היא המצרך הנדיר ביותר, קמה טלי גוטליב. היא לא לוחשת, היא זועקת. היא לא קורצת, היא מטיחה את האמת בפנים, גם אם היא כואבת, גם אם היא לא נעימה, וגם אם היא מסכנת את הפופולריות הרגעית שלה. היא לא באה לשחק את המשחק הישן והמאוס. היא באה לנער את המערכת עד היסוד, להעיר את הנרדמים, ולדרוש תשובות במקום שבו התרגלו לשתיקה רועמת של הסכמה שבשתיקה.
אז למה, למה בעצם כל כך הרבה גורמים במערכת הפוליטית והתקשורתית פוחדים ממנה? התשובה פשוטה עד כאב: הם פוחדים כי היא לא ניתנת לשליטה. היא לא חייבת דין וחשבון לאף טייקון עלום, לאף לוביסט חלקלק, ולאף גורם אינטרסנטי שמושך בחוטים מאחורי הקלעים. היא לא חלק מהמועדון האקסקלוסיבי שבו כולם מכירים את כולם ומגבים זה את זה. טלי גוטליב היא זאב בודד, במובן החיובי ביותר של המילה – זאב שנלחם למען הלהקה שלו, שהם אזרחי ישראל. הם פוחדים כי היא חושפת את הערווה שלהם, את הצביעות, את חוסר המעש, את ההתנהלות המבישה לעיתים, את הפער הבלתי נסבל בין ההצהרות הבומבסטיות למציאות העגומה.
הם רגילים לפוליטיקאים צייתנים, כאלה שאפשר "לסדר", כאלה שיודעים מתי לשתוק ומתי לדבר לפי התסריט שהוכתב להם. טלי גוטליב היא הסיוט הכי גדול שלהם – אישה חזקה, דעתנית, משפטנית חריפה, שלא סופרת אף אחד ממטר כשהיא מאמינה בצדקת דרכה. היא לא מהססת לשאול את השאלות הקשות ביותר בוועדות הכנסת, להתעמת עם פקידים בכירים שמנסים למרוח אותה בסיסמאות ריקות, ולדרוש נתונים ופירוט במקום שבו אחרים מסתפקים בתשובות כלליות ומתחמקות. כמה פעמים ראינו אותה, כמעט לבדה, נלחמת על עיקרון, על חוק, על זכות של אזרח, בזמן שאחרים מסביבה היו עסוקים בסמארטפונים שלהם או בחלומות בהקיץ על הפגרה הבאה? ה"תקיפוּת" שלה אינה נובעת מרוע לב או מרצון להתנגח לשם ההתנגחות. היא ביטוי לתשוקה אדירה לצדק, לרצון עז לתקן את מה שמקולקל, ולהילחם עבור האזרח הקטן, זה שלעיתים קרובות מדי נשכח במסדרונות הכוח האטומים.
ואז מגיעה, איך לא, טענת הצביעות האולטימטיבית. כשפוליטיקאי גבר מרים את קולו, דופק על השולחן, מטיח האשמות – הוא נתפס כ"מנהיג חזק", "אסרטיבי", "אחד שיודע מה הוא רוצה". הוא זוכה לכותרות על "עמידה איתנה על עקרונותיו". אבל כשאישה, ובמיוחד אישה כמו טלי גוטליב, מעזה להתנהג באותה הנחישות, באותה התשוקה – היא מיד מתויגת כ"היסטרית", "קולנית מדי", "לא ממלכתית", "אגרסיבית". פתאום, אותן תכונות שהופכות גבר לגיבור, הופכות אישה לבעייתית. האם אנחנו באמת רוצים לחזור לימים חשוכים שבהם נשים בפוליטיקה היו אמורות להיות קישוט שקט ומחייך ברקע? האם אנחנו עדיין מפחדים מאישה שיש לה דעה מוצקה והיא לא מהססת להשמיע אותה בקול רם וברור, גם אם זה לא נעים לאוזניים של בעלי השררה? טלי גוטליב מנפצת את תקרת הזכוכית הזו, והרסיסים כנראה פוגעים בכמה אנשים רגישים במיוחד, אלה שמעדיפים את הפוליטיקה שלהם מנומנמת, צפויה ובעיקר – נשלטת.
חשוב להבין: כל "התקפה" שלה, כל "ביקורת" נוקבת, כל "חוסר פשרה" שהיא מפגינה – נובעים ממקום אחד ויחיד: הדאגה הכנה והעמוקה שלה לאזרחי מדינת ישראל ולעתידה של המדינה. היא לא שם בשביל הכיסא המרופד, לא בשביל הכבוד המפוקפק, ולא בשביל קוקטיילים נוצצים וטפיחות שכם מזויפות. היא שם כי היא מאמינה שיש לה שליחות אמיתית. היא הקול של אלו שקולם נאלם במשך שנים, היא הלוחמת של אלו שאין להם מי שיילחם עבורם במבצרים המבוצרים של השלטון והבירוקרטיה. כשהיא תוקפת את הבירוקרטיה המסואבת, היא נלחמת על הזמן היקר והכסף שלכם. כשהיא חושפת חשד לשחיתויות או התנהלות לקויה, היא מגינה על האינטרס הציבורי של כולנו. כשהיא דורשת שקיפות ואחריות, היא מחזירה את הכוח לידיים שלכם, האזרחים.
אז כן, טלי גוטליב "תוקפנית". ותודה לאל על כך! היא תוקפנית נגד השקר, תוקפנית נגד העוול, תוקפנית נגד האדישות הפושה בכל פינה, ותוקפנית נגד הבינוניות שמנסה להשתלט על חיינו. מה שמצטייר כ"בעיה תדמיתית" שלה הוא למעשה הנכס הגדול ביותר שלה, והנכס הגדול ביותר שלנו כאזרחים שרוצים לראות שינוי אמיתי. במקום לנסות להשתיק אותה, במקום להדביק לה תוויות שנועדו לנטרל את המסר שלה, אולי הגיע הזמן פשוט להקשיב. להקשיב באמת. אולי הגיע הזמן להבין שהיא לא הבעיה, היא חלק חשוב ומרכזי מהפתרון.
מדינת ישראל זקוקה נואשות לעוד ועוד נבחרי ציבור כמו טלי גוטליב – אמיצים, חסרי פשרות, כאלה שלא מפחדים לזעזע את הסירה הרעועה כדי להוביל אותה לחוף מבטחים. הזעם הקדוש שלה, התשוקה הבוערת שלה לצדק, הם התקווה שלנו לעתיד טוב יותר, שקוף יותר, וצודק יותר. אז בפעם הבאה שאתם שומעים את המבקרים מצקצקים בלשונם על "הסגנון" של טלי גוטליב, תשאלו את עצמכם שאלה פשוטה: האם הם באמת מודאגים מהסגנון, או שהם פשוט נחרדים מהאמת שהיא מטיחה להם בפנים ללא פחד וללא מורא? התשובה, כנראה, ברורה לכל מי שעיניו בראשו.