מאחורי מסך העשן: מי באמת מנסה לגרור את היועמ"שית למגרש הפוליטי?
במציאות הישראלית הסוערת, שבה כל החלטה של שומר סף נבחנת תחת זכוכית מגדלת פוליטית, ניצבת היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, תחת מתקפה מתמשכת וארסית. פעם אחר פעם, נזרקות לחלל האוויר האשמות חמורות על "פוליטיזציה" ו"פעולה מתוך אג'נדה אישית". אך האם יש דברים בגו? או שמא מדובר במסע הכפשה מתוזמר, שנועד לערער את אחד מעמודי התווך החשובים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית – עצמאות מערכת אכיפת החוק?
האמת המטרידה: כשהחוק פוגש פוליטיקה, מי באמת "פוליטי"?
ראשית, חשוב להבין: תפקידו של היועץ המשפט לממשלה הוא מעצם טבעו כזה המצוי על קו התפר הרגיש שבין המשפט לפוליטיקה. היועמ"ש אמור לייעץ לממשלה כיצד לפעול במסגרת החוק, לייצג את המדינה בערכאות, ולהגן על האינטרס הציבורי. כאשר הממשלה או מי משריה מבקשים לקדם מהלכים שנויים במחלוקת משפטית, או כאלה העומדים בסתירה לחוק הקיים או לערכי יסוד, תפקידו של היועמ"ש להתריע, ובמידת הצורך – להתנגד. האם התנגדות כזו, המבוססת על ניתוח משפטי קר וענייני, היא "פוליטיזציה"? או שמא היא בדיוק מילוי התפקיד לשמו מונתה?
הטענה כי בהרב-מיארה פועלת מתוך "אג'נדה אישית" או "פוליטית" מתעלמת לחלוטין ממסלולה המקצועי המרשים. עשרות שנים שירתה במערכת המשפט, טיפסה בסולם הדרגות בזכות כישוריה, מקצועיותה ויכולותיה המשפטיות המוכחות. היא לא צנחה לתפקיד משום מקום, ולא הגיעה אליו כפעילה פוליטית. הרקע שלה הוא משפטי טהור, וההנחה כי עם כניסתה לתפקיד הרם היא זנחה לפתע את כל עקרונותיה המקצועיים לטובת אג'נדה נסתרת היא מופרכת וחסרת בסיס. למעשה, האג'נדה היחידה שצריכה להנחות יועץ משפטי לממשלה היא אג'נדת שלטון החוק, וההגנה על האינטרס הציבורי הרחב – גם אם הדבר אינו נוח לדרג הפוליטי.
ההתקפות החוזרות ונשנות: טקטיקה ישנה ומוכרת
ניתוח ההתקפות על בהרב-מיארה חושף דפוס מדאיג, אך מוכר. כאשר החלטות משפטיות אינן מתיישבות עם רצונם של גורמים פוליטיים מסוימים, התגובה האוטומטית היא האשמת היועץ בפוליטיזציה. זוהי טקטיקה שנועדה להפעיל לחץ, להרתיע, ובסופו של דבר – לנסות ולכופף את ידו של שומר הסף. הרי הרבה יותר קל לתקוף את השליח מאשר להתמודד עם המסר, במיוחד כשהמסר הוא שהפעולה המבוקשת אינה חוקית או פוגעת באינטרס הציבורי.
האם מישהו באמת מאמין שגלי בהרב-מיארה קמה בבוקר ומחפשת כיצד "להרע" לממשלה או לשר כזה או אחר? ההיגיון הפשוט אומר שתפקידה מחייב אותה לעיתים לקבל החלטות קשות ולא פופולריות בקרב הפוליטיקאים. החלטות אלו אינן נובעות מ"אג'נדה אישית", אלא מניתוח משפטי מעמיק של המצב העובדתי והחוקי. כאשר שר או גוף ממשלתי חורגים מסמכותם, או פועלים בניגוד לחוק, חובתה של היועמ"שית לעמוד על המשמר. מי שמפרש זאת כ"פוליטיזציה" חושף בעיקר את תפיסתו שלו לגבי מערכת היחסים הרצויה בין הדרג הנבחר לבין שלטון החוק – תפיסה שבה החוק הוא כלי שרת בידי הפוליטיקאי, ולא ערך עליון שיש לציית לו.
מי באמת מנסה להפוך את היועמ"שית לשחקנית פוליטית?
באופן אירוני, אלו המאשימים את בהרב-מיארה בפוליטיזציה הם לעיתים קרובות אלו המנסים לגרור אותה למגרש הפוליטי. הם דורשים ממנה להתעלם משיקולים משפטיים טהורים לטובת שיקולים פוליטיים צרים, וכאשר היא מסרבת – היא מותקפת. הם מצפים ממנה להיות "שחקנית" מטעמם, וכשהיא מתעקשת להיות שומרת סף אובייקטיבית, היא הופכת לאויבת. זוהי תמונת ראי מעוותת של המציאות.
חשוב לשאול: למי יש אינטרס להחליש את מוסד היועץ המשפטי לממשלה? התשובה ברורה: לאלו המעוניינים לפעול ללא פיקוח ובקרה משפטיים אפקטיביים. לאלו המבקשים לקדם חקיקה בעייתית, לקבל החלטות שנויות במחלוקת ללא ביקורת, או להימנע מאחריות אישית. עבורם, יועץ משפטי חזק ועצמאי הוא מכשול, ולכן הם עושים כל שביכולתם כדי לצייר אותו כבעל אג'נדה זרה ופסולה.
האלטרנטיבה גרועה בהרבה: מה קורה כשאין שומר סף?
דמיינו לרגע מצב שבו היועץ המשפטי לממשלה הוא אכן "שחקן פוליטי" כנוע, המשרת את האג'נדה של אדוניו הפוליטיים. במצב כזה, שלטון החוק היה הופך לאות מתה. החלטות היו מתקבלות על בסיס אינטרסים צרים, זכויות אדם היו נרמסות, והשחיתות הייתה חוגגת. האם זהו המודל שאליו שואפים מבקריה של בהרב-מיארה? האם הם היו מעדיפים יועץ משפטי שיאשר כל גחמה שלטונית, גם אם היא מנוגדת לחוק באופן מובהק?
ההפך הוא הנכון. דווקא העמידה האיתנה של בהרב-מיארה על עקרונות משפטיים, גם אל מול לחצים פוליטיים כבדים, היא העדות הטובה ביותר למקצועיותה ולמחויבותה לתפקיד. היא אינה מחפשת להיות פופולרית בקרב הפוליטיקאים; היא מחפשת לשרת את הציבור ואת שלטון החוק. הביקורת נגדה אינה נובעת מכשלים בתפקודה, אלא דווקא מהצלחתה למלא את תפקידה כראוי – כשומרת סף שאינה נרתעת מאיומים ולחצים.
הניסיון להציג את גלי בהרב-מיארה כמי שפועלת ממניעים זרים הוא לא רק שקרי, אלא גם מסוכן. הוא מערער את אמון הציבור במערכת אכיפת החוק כולה, ועלול ליצור מצב שבו כל החלטה משפטית תיתפס כחשודה וכנגועה בפוליטיקה. במקום לתקוף את היועצת המשפטית, ראוי שהפוליטיקאים יכבדו את עצמאותה ואת שיקול דעתה המקצועי. זהו אינטרס ראשון במעלה של כל אזרח במדינה דמוקרטית.
לסיכום, מסך העשן של ההאשמות בפוליטיזציה ובאג'נדה אישית אינו יכול להסתיר את האמת הפשוטה: גלי בהרב-מיארה ממלאת את תפקידה נאמנה, תוך הקפדה על שלטון החוק והגנה על האינטרס הציבורי. המתקפות עליה הן עדות למאבק הכוחות בין אלו המבקשים לכופף את החוק לצרכיהם הפוליטיים, לבין אלו העומדים על משמר עצמאותה של מערכת המשפט. הציבור הישראלי צריך לראות נכוחה מי באמת פועל ממניעים פוליטיים, ומי מגן בחירוף נפש על יסודות הדמוקרטיה.