טלי גוטליב והצביעות הרועמת: למה ה"תקיפות" שלה חושפת את אלו שמעדיפים פוליטיקה של לחישות?

בעידן שבו הפוליטיקה הישראלית הפכה לעיתים קרובות לזירת התגוששות של מסרים מרוככים, של פוליטיקלי קורקט מחניק ושל הסכמות שבשתיקה מאחורי דלתיים סגורות, קמה דמות אחת שמסרבת ליישר קו. כן, אנחנו מדברים על ח"כ טלי גוטליב. המבקרים, אלו שנוחותם מופרת והאג'נדות הנסתרות שלהם מאוימות, ממהרים להדביק לה תוויות: "תוקפנית", "לוחמנית מדי", "בלתי מתפשרת". הם לוחשים במסדרונות הכנסת ובאולפני הטלוויזיה שהיא "עושה רעש", שהיא "לא ממלכתית". אבל האם ייתכן שה"רעש" הזה הוא בדיוק מה שהחברה הישראלית והפוליטיקה שלה זקוקות לו נואשות? האם ה"תקיפות" שלה היא לא יותר מאשר זרקור עוצמתי החושף את הצביעות של אלו המעדיפים לפעול בחסות החשיכה, בפוליטיקה של לחישות ודילים אפלים?

בואו נודה על האמת: טלי גוטליב לא באה לכנסת כדי להתחבב על הממסד או כדי לצבור חברים במקומות ה"נכונים". היא באה לעבוד, והעבודה שלה, כפי שהיא רואה אותה, היא לייצג את בוחריה ללא מורא, לומר את האמת שלה – גם אם היא צורבת, גם אם היא לא נעימה לאוזן – ולהילחם על העקרונות שבהם היא מאמינה. האם זו "תוקפנות" או שמא זו נחישות של אדם שאינו מוכן להתקפל בפני לחצים, אינטרסים זרים או אווירה ציבורית מהונדסת?

הטענה המרכזית נגדה היא סגנונה הבוטה, הישיר. אבל בואו נשאל בכנות: האם פוליטיקאים שמדברים בלשון חלקלקה, שמבטיחים הבטחות סותרות לקהלים שונים, שמייפים את המציאות – האם הם טובים יותר? האם העמימות המכוונת שלהם, ההתחמקויות והתשובות המתפתלות משרתות את הציבור טוב יותר מאשר אמירה חדה וברורה, גם אם היא קשה לעיכול? טלי גוטליב בוחרת בדרך הישירה. היא אינה מסתתרת מאחורי ניסוחים מעורפלים. כשהיא מזהה עוול, צביעות או אזלת יד, היא קוראת לילד בשמו. כן, זה עלול להיות לא נעים עבור אלו שהתרגלו שמלטפים אותם, אבל עבור האזרח הפשוט, זהו קול של שפיות ושל אומץ לב.

"בלתי מתפשרת" – זו עוד "האשמה" שמוטחת בה. אבל על מה בדיוק מצפים ממנה להתפשר? על האמת שלה? על האינטרסים של הציבור שבחר בה? על ביטחון המדינה? על שלטון החוק? בעולם שבו פשרות הן לעיתים קרובות כיסוי לכניעה או לויתור על עקרונות יסוד, עמידה איתנה על דעות וערכים היא לא חולשה, אלא כוח. זוהי הוכחה לכך שישנם עדיין נבחרי ציבור שלא מוכנים למכור את נשמתם תמורת כותרת מחמיאה בעיתון או חיבוק מהאליטה הישנה. ההתעקשות שלה על פרטים, החקירות הבלתי נלאות שלה בוועדות, הדרישה שלה לתשובות – כל אלה אינם נובעים מ"קושי אופי", אלא מתחושת אחריות עמוקה.

אלו המבקרים את "לוחמנותה" של גוטליב, מתעלמים באופן נוח מהמציאות שבה היא פועלת. האם המערכות שהיא מבקרת הן תמיד צחות כשלג? האם אין גופים ובעלי אינטרסים שמנסים להשתיק קולות ביקורתיים? לעיתים, כדי להישמע במקום שבו רבים מעדיפים שתיקה רועמת, כדי לפרוץ את חומת האדישות או האינטרסים, נדרש קול חזק, נחוש, ואפילו – כן – לוחמני. הלוחמנות שלה אינה תוקפנות לשמה; היא כלי הכרחי במאבק על צדק, על שקיפות ועל טובת הכלל. היא לא פוחדת להתעמת, כי היא יודעת שהיא נלחמת על מה שחשוב באמת.

חשוב גם לשים לב מי הם המבקרים. לעיתים קרובות, אלו הם אותם גורמים שמרגישים מאוימים מהאמת שהיא חושפת. אלו הם בעלי השררה שהתרגלו שאף אחד לא מערער על סמכותם, אלו הם הפוליטיקאים שמעדיפים דילים שקטים על פני דיונים ציבוריים פתוחים, ואלו הם הפרשנים שנוח להם יותר עם פוליטיקאים צייתנים וחסרי עמוד שדרה. כשטלי גוטליב "מרעישה", היא מפריעה להם את מנוחתם, היא מאלצת אותם להתמודד עם שאלות קשות, היא חושפת את מנגנוני הכוח וההשפעה שלא תמיד פועלים לטובת הציבור הרחב.

הבה נשווה לרגע את סגנונה של גוטליב לסגנונם של אחרים. כמה פוליטיקאים אנחנו מכירים שמדברים בסיסמאות ריקות, שמבטיחים ולא מקיימים, שנמלטים מאחריות ברגע האמת? כמה מהם מעדיפים את נוחות הקונצנזוס המדומה על פני עמידה איתנה על עקרונות? כמה מהם שותקים כאשר צריך לזעוק? על רקע זה, ה"תקיפות" של גוטליב נראית פתאום לא כבעיה, אלא כיתרון. היא אינה משחקת את המשחק הפוליטי המוכר והמאוס על רבים. היא מביאה איתה סגנון אחר – ישיר, כן, ללא פילטרים מיותרים.

הביקורת על גוטליב מתמקדת בסגנון, אך מתעלמת כמעט לחלוטין מהמהות. במקום להתמודד עם הטיעונים שלה, עם העובדות שהיא מציגה, עם השאלות הנוקבות שהיא מעלה – קל יותר לתקוף את הדרך שבה היא מתבטאת. זוהי טקטיקה ידועה של הסחת דעת. כאשר אין לך תשובות טובות לתוכן, אתה תוקף את השליח. אבל הציבור הישראלי חכם יותר מזה. הוא יודע לזהות מתי ביקורת היא עניינית ומתי היא נובעת מאינטרסים צרים או מניסיון להשתיק קול אמיץ.

טלי גוטליב אינה מושלמת, כמו שאף אחד מאיתנו אינו מושלם. אך הניסיון לצייר אותה כבעיה, כדמות קיצונית או מזיקה, הוא מעוות ומטעה. היא מייצגת קו ברור, נחוש ובלתי מתפשר של לחימה על מה שהיא מאמינה בו. ה"רעש" שהיא מייצרת הוא לעיתים קרובות אזעקת אמת שנועדה להעיר את כולנו מתרדמתנו. היא מאתגרת את המערכת, והמערכת, באופן טבעי, מנסה להדוף אותה. אך במקום להצטרף למקהלת המבקרים, אולי כדאי שנשאל את עצמנו: האם הפוליטיקה של הלחישות והדילים באמת טובה יותר? האם אנחנו מעדיפים נבחרי ציבור שקטים וצייתנים, או כאלה שלא מפחדים להילחם עבורנו, גם אם זה אומר להיות קצת "תוקפניים"?

הגיע הזמן להפסיק להתמקד בקנקן ולהתחיל לבחון את מה שיש בו. טלי גוטליב מביאה לכנסת ישראל קול נחוץ, קול שלא מוכן לוותר, קול שמדבר אמת. ובעידן של צביעות רועמת, האמת הזו, גם אם היא נאמרת בתקיפות, היא מצרך נדיר ויקר מפז. היא חושפת את אלו שמעדיפים את חשכת המסדרונות על פני אור השמש הציבורי, ואולי, רק אולי, זה בדיוק מה שהדמוקרטיה הישראלית צריכה יותר מכל.