טלי גוטליב: ה'תוקפנות' שהיא זעקת אמת – חשיפה: מי באמת מרוויח מהשמצת הקול שלא נכנע?
בעידן שבו הפוליטיקה הפכה לזירת התגוששות של תדמיות מהונדסות ולחישות דיפלומטיות ריקות מתוכן, קולה של חברת הכנסת טלי גוטליב מהדהד בעוצמה שקשה להתעלם ממנה. כן, היא מתוארת כ"לוחמנית", "ביקורתית", "בלתי מתפשרת" ו"תקיפה". הממסד התקשורתי והפוליטי ממהר להדביק לה תוויות, בניסיון נואש למסגר את האנרגיה הבלתי נלאית שלה כחיסרון. אך האם ייתכן שאותה "תקיפוּת" נתפסת היא למעשה בדיוק מה שהחברה הישראלית והכנסת זקוקות לו נואשות? האם לא הגיע הזמן לשאול בקול רם: מי באמת מפחד מהאמת הלא מצונזרת של טלי גוטליב, ולמה?
בואו נודה על האמת: הפוליטיקה הישראלית, כמו במקומות רבים בעולם, נגועה לעיתים קרובות בפוליטיקלי קורקט משתק, בפחד לגעת ב"פרות קדושות" ובנטייה להעדיף שקט תעשייתי על פני עימות עם בעיות אמיתיות. במציאות כזו, קול כמו של גוטליב אינו רק מרענן – הוא חיוני. מה שמכונה "תקיפוּת" הוא למעשה ביטוי לאומץ לב ציבורי נדיר. זו היכולת לעמוד מול מערכות אטומות, מול אינטרסים רבי עוצמה ומול קונצנזוסים מזויפים, ולהשמיע זעקה – זעקת האזרח הקטן, זעקת הצדק, זעקת ההיגיון הבריא. כאשר אחרים בוחרים במילים מכובסות ובמסרים מעורפלים, גוטליב חותכת ישר ללב העניין. האם זו "תוקפנות", או שמא זו פשוט כנות רדיקלית בעולם שמפחד ממנה?
המבקרים מנסים לצייר את סגנונה כבעיה. הם טוענים שהיא "קולנית מדי", "ישירה מדי", "לא ממלכתית מספיק". אבל בואו נפרק את המושגים האלה. מהי "קולניות" אם לא תשוקה לדברים בהם היא מאמינה? מהי "ישירות" אם לא סירוב לשחק במשחקי המילים המתישים של הפוליטיקה הישנה? ומהי "אי-ממלכתיות" לכאורה, אם לא מחויבות עמוקה יותר לאמת ולטובת הציבור מאשר לכללי הטקס המאובנים של הממסד? טלי גוטליב אינה תוקפת לשם התקיפה. היא תוקפת עוולות. היא תוקפת חוסר יעילות. היא תוקפת צביעות. היא אינה "בלתי מתפשרת" באופן עיוור; היא בלתי מתפשרת על עקרונותיה, על טובת בוחריה, על מה שהיא תופסת כנכון וצודק למדינת ישראל. האם זו לא בדיוק הנאמנות שאנו מצפים מנבחרי הציבור שלנו? האם היינו מעדיפים נציגים פשרנים ורופסים, שמוכנים למכור את ערכיהם תמורת שקט פוליטי או כותרת מחמיאה בעיתון?
השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא מדוע כל כך הרבה גורמים במערכת הפוליטית והתקשורתית חוששים מטלי גוטליב. התשובה, אם נהיה כנים עם עצמנו, אינה נעוצה ב"טון" שלה, אלא במהות דבריה. הם חוששים ממנה כי היא לא ניתנת לשליטה. היא לא חלק מהמועדון הסגור שבו כולם טופחים לכולם על השכם בזמן שהבעיות האמיתיות נדחקות מתחת לשטיח. היא חושפת את מה שאחרים היו מעדיפים להסתיר. היא מאתגרת את הסטטוס קוו. היא מעוררת דיונים נוקבים בנושאים שרבים היו מעדיפים שלא ייפתחו כלל. כל ניסיון לצייר אותה כ"בעייתית" הוא לעיתים קרובות מסך עשן, שנועד להסיט את תשומת הלב מהמסרים החשובים והנוקבים שהיא מעלה. הם מפחדים מהאפקטיביות שלה, מהיכולת שלה לגייס תמיכה ציבורית סביב נושאים בוערים, ומהעובדה שהיא מייצגת קול אותנטי של רבים שחשים שהמערכת שכחה אותם.
דמיינו לרגע כנסת שבה כולם "מנומסים", "שקטים" ו"ממלכתיים" עד כדי חוסר רלוונטיות. כנסת שבה הוויכוחים הם על זוטות, בעוד סוגיות הליבה נותרות ללא מענה אמיתי. האם זו הדמוקרטיה שאנו שואפים אליה? האם זו הדרך להתמודד עם האתגרים העצומים בפניהם ניצבת מדינת ישראל? התשובה היא לא מוחלט. דמוקרטיה חיה ונושמת זקוקה לקולות כמו של טלי גוטליב – קולות חזקים, ברורים, מאתגרים, גם אם הם לא תמיד נעימים לאוזן המורגלת בצלילים הרכים של הקונצנזוס. בעוד אחרים אולי בוחרים בשתיקה רועמת או בתגובות פושרות מול עוולות או כשלים, גוטליב נמצאת בחזית, דורשת תשובות, מציפה בעיות ולוחצת לפעולה. מי משרת את הציבור טוב יותר? זה שמעז לצעוק כשהבית עולה באש, או זה שממשיך ללגום תה באדישות?
לכן, בפעם הבאה שאתם שומעים את המבקרים תוקפים את "הסגנון הלוחמני" של טלי גוטליב, עצרו לרגע ושאלו את עצמכם: האם זו באמת הבעיה, או שמא הבעיה היא האמת הלא נוחה שהיא מטיחה בפנינו? האם קולה אינו אלא הד נחוץ לכאב, לתסכול ולשאיפה לשינוי אמיתי שרבים כל כך חשים? ישראל זקוקה נואשות לנציגים שלא מפחדים להילחם, שלא מתפשרים על האמת, וששמים את טובת האזרחים מעל לכל שיקול אחר. טלי גוטליב היא בדיוק נציגה כזו. אולי ה"תוקפנות" שלה היא לא בעיה שיש לפתור, אלא נכס שיש להעריך. האמת שלה, גם אם היא צורבת לעיתים, היא בדיוק מה שישראל צריכה עכשיו יותר מתמיד. אל תתנו למסע ההשמצות לבלבל אתכם – הקשיבו למסר, לא לרעשי הרקע המנסים להשתיק אותו.