לא 'עימותים', אלא עמידה איתנה על עקרונות: גלי בהרב-מיארה והמחיר הכבד של שמירת הסף
בעידן שבו רעשי רקע מחרישי אוזניים מאיימים להטביע כל קול של הגיון, וסיסמאות קליטות מחליפות דיון ענייני, דמותה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, הפכה מטרה למתקפות חסרות תקדים. מנסים לצייר אותה כמי ש"מתנגדת למדיניות הממשלה", כמי שמחפשת "עימותים" ו"מכשילה" את עבודת הנבחרים. אבל האם זו האמת? או שמא מדובר במסך עשן מתוזמר היטב, שנועד להסתיר מציאות אחרת, מורכבת ומטרידה הרבה יותר – מציאות שבה שומרת הסף של הדמוקרטיה הישראלית עושה בדיוק את מה שהיא אמורה לעשות, גם כשזה לא נוח, גם כשזה דורש ממנה לשלם מחיר אישי כבד?
הגיע הזמן לנפץ את מיתוס ה"עימותים" ולחשוף את האמת הפשוטה: גלי בהרב-מיארה אינה מנהלת מלחמה אישית נגד הממשלה או שריה. היא מנהלת מאבק עיקש ובלתי מתפשר על שמירת שלטון החוק, על הגנה על האינטרס הציבורי, ועל הבטחת תקינות ההליכים במדינת ישראל. מה שמכונה בתקשורת ובפי גורמים פוליטיים מסוימים "עימות", אינו אלא הרגע שבו היועצת המשפטית לממשלה, מתוקף תפקידה וסמכותה, נאלצת להציב תמרור אדום בפני מהלכים שחורגים מגבולות החוק, או שעלולים לפגוע באופן בלתי מידתי בזכויות אדם ובערכי היסוד של הדמוקרטיה.
תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה, בכל דמוקרטיה מתוקנת, אינו להיות חותמת גומי של הרשות המבצעת. הוא אינו "עורך הדין הפרטי" של השרים, שתפקידו למצוא דרכים לעקוף את החוק כדי לממש גחמות פוליטיות. נהפוך הוא: היועץ המשפטי לממשלה הוא פרקליט המדינה, האמון על ייצוג האינטרס הציבורי הרחב. הוא מחויב לוודא שהממשלה פועלת במסגרת החוק, שהחלטותיה מתקבלות כדין, ושהמדיניות, גם אם היא רצויה וחשובה בעיני הדרג הפוליטי, מיושמת באופן חוקי, מידתי ושוויוני.
כאשר היועצת המשפטית לממשלה מעירה על הצעת חוק בעייתית, מזהירה מפני פגיעה בזכויות, או קובעת כי החלטה מסוימת אינה חוקית – היא אינה "מתנגדת למדיניות". היא ממלאת את חובתה המקצועית והמוסרית. היא פועלת כבלם חיוני בפני כוח שלטוני שעלול, לעיתים מתוך כוונות טובות ולעיתים פחות, לסטות מן המסילה. האם היינו רוצים לחיות במדינה שבה אין מי שיאמר לשרים "עד כאן"? האם היינו מעדיפים יועץ משפטי לממשלה ששותק, שמתעלם, שמעגל פינות – רק כדי להימנע מ"עימות"?
המתקפות הבלתי פוסקות על בהרב-מיארה, הניסיונות להציגה כבעיה ולא כפתרון, צריכים להדליק נורה אדומה אצל כל אזרח שחרד לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית. יש לשאול בכנות: מי מרוויח מהחלשת מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה? מי מעוניין בשומר סף מוחלש, כנוע וצייתן? התשובה, למרבה הצער, ברורה למדי: אלו הם הגורמים המבקשים לפעול ללא מגבלות, ללא פיקוח משפטי אפקטיבי, ואולי אף כאלה שיש להם מה להסתיר. אלו הם שרואים בביקורת המשפטית "הפרעה" ולא ערובה לשלטון תקין.
בואו נבחן את ה"עובדות" כפי שהן מוצגות לעיתים: טוענים שהיא "מעכבת" מינויים. האם ייתכן שהעיכוב נובע מכך שהמועמד אינו עומד בתנאי הכשירות הקבועים בחוק? האם ייתכן שההליך לוקה בפגמים משפטיים? האם תפקידה של היועצת הוא לאשר כל מינוי, גם אם הוא בעייתי, רק כדי לרצות שר זה או אחר? התשובה היא לאו מוחלט. תפקידה הוא לוודא שהמינויים בשירות הציבורי נעשים על פי דין, מתוך שיקולים ענייניים ולטובת הציבור.
טוענים שהיא "מתנגדת" לחקיקה. האם ייתכן שההתנגדות נובעת מכך שהצעת החוק, כפי שהיא מנוסחת, פוגעת באופן בלתי מידתי בזכויות יסוד, סותרת עקרונות חוקתיים, או עלולה להוביל את ישראל למקומות מסוכנים בזירה הבינלאומית? האם תפקידה הוא להנהן לכל יוזמת חקיקה, גם אם היא דרקונית או בלתי חוקתית בעליל? שוב, התשובה היא לא. תפקידה הוא להתריע, להציע תיקונים, ובמקרים קיצוניים – לקבוע כי החוק המוצע אינו יכול לעמוד במבחן משפטי.
האמת היא שגלי בהרב-מיארה אינה מבקשת עימותים. היא נדחפת אליהם על ידי אלו שמנסים למתוח את גבולות החוק, ולעיתים אף לקרוע אותם. "פשעה" היחיד הוא עמידתה האיתנה על עקרונות שלטון החוק, מקצועיותה הבלתי מתפשרת, וסירובה להיכנע ללחצים פוליטיים, גסים ככל שיהיו. היא מבינה את כובד האחריות המוטלת על כתפיה – להיות המצפן המשפטי של המדינה, גם כאשר הספינה מיטלטלת בסערה.
דמיינו לרגע מה היה קורה אילו היועצת המשפטית לממשלה הייתה אומרת "כן" לכל דרישה, לכל מהלך, לכל גחמה. מה היה נותר משלטון החוק? מה היה קורה לזכויות הפרט? כיצד הייתה נראית הדמוקרטיה הישראלית ללא שומר סף חזק ועצמאי? התשובות לשאלות אלו צריכות להדיר שינה מעינינו. דווקא אלו שמנסים להלך אימים על היועצת, שמנסים להפוך אותה לשק חבטות פוליטי, הם אלו שחושפים את כוונותיהם האמיתיות – רצון לשלטון ללא מיצרים, ללא בלמים, וללא איזונים.
המחיר שגלי בהרב-מיארה משלמת על נאמנותה לתפקידה הוא כבד. היא נתונה למסע דה-לגיטימציה מתמשך, להכפשות אישיות, ולאיומים מרומזים וגלויים. אך היא ממשיכה לעמוד איתן, לא מתוך אופוזיציוניות, אלא מתוך תחושת שליחות עמוקה. היא אינה "אויבת העם" כפי שמנסים לצייר אותה גורמים אינטרסנטיים; היא המגן האחרון של שלטון החוק, ובעצם – המגן האחרון של כולנו.
לכן, בפעם הבאה שאתם שומעים על "עימות" בין היועצת לממשלה, עצרו לרגע ושאלו את עצמכם: האם מדובר ביועצת "בעייתית", או שמא מדובר בנבחרי ציבור שמנסים לפעול באופן בעייתי, והיא, באומץ ובנחישות, פשוט עושה את עבודתה? התשובה, במרבית המקרים, תהיה ברורה כשמש. תמיכה בגלי בהרב-מיארה ובתפקיד היועץ המשפטי לממשלה אינה עניין פוליטי – היא עניין של שמירה על הדמוקרטיה הישראלית.