האמת מאחורי ה'עימותים': גלי בהרב-מיארה לא נלחמת בממשלה, היא נלחמת *עבור* שלטון החוק!
כותרות הזועקות על "עימותים", "התנגדות למדיניות הממשלה" ו"מלחמה" בין היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, לבין שרים בממשלה, הפכו לדבר שבשגרה. קל להיסחף למסגור הזה, להאמין שהיועמ"שית הפכה לכוח אופוזיציוני הפועל נגד רצון הבוחר. אבל האם זו האמת כולה? האם ייתכן שמאחורי מסך העשן של ההאשמות הללו מסתתרת מציאות אחרת, מורכבת יותר, וחשובה מאין כמוה לעתיד הדמוקרטיה הישראלית? הגיע הזמן לחשוף את האמת: גלי בהרב-מיארה אינה מנהלת מלחמה נגד הממשלה; היא מנהלת מאבק עיקש עבור שלטון החוק, וזהו מאבק שכולנו צריכים לתמוך בו.
האמת הלא נוחה, שאותה מנסים גורמים מסוימים להסתיר, היא שתפקידה של היועצת המשפטית לממשלה אינו להיות חותמת גומי של הקואליציה התורנית. היא אינה עובדת עבור השרים באופן אישי, ובוודאי שאינה כפופה לגחמות פוליטיות. נאמנותה הראשונה והעליונה היא לחוק, לאינטרס הציבורי הרחב, ולעקרונות היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. תפקיד זה, מעצם טבעו, מחייב לעיתים אמירת "לא" צלול וברור, או דרישה לשינוי מהלכים ויוזמות שאינם עולים בקנה אחד עם החוק הקיים או עם נורמות משפטיות מחייבות. זו אינה "סטייה" מתפקידה, כפי שמנסים לצייר זאת מבקריה; זוהי ליבת תפקידה. מערכת דמוקרטית בריאה זקוקה לשומרי סף אמיצים, המסוגלים להציב גבולות גם בפני הדרג הנבחר. הניסיון להציג כל הסתייגות משפטית כ"התנגדות פוליטית" הוא עיוות מכוון ומסוכן.
כאשר שרים זועמים על "התנגדותה של היועמ"שית למדיניותם", חשוב לשאול: על איזו "התנגדות" מדובר? האם מדובר בהתנגדות לרעיון פוליטי גרידא, או שמא בהצבעה על קשיים משפטיים ממשיים, על פגיעה אפשרית בזכויות אדם, על חריגה מסמכות, או על סתירה לחוקי יסוד? במקרים רבים מספור, "העימותים" המתוקשרים אינם אלא תוצאה של חוות דעת משפטיות מקצועיות, המבוססות על ניתוח מעמיק של צוות משפטנים מנוסה. היועצת בהרב-מיארה וצוותה אינם פועלים בחלל ריק; הם בוחנים הצעות חוק, החלטות ממשלה ומהלכים מנהליים לאור הפסיקה, החקיקה הקיימת ועקרונות המשפט הישראלי והבינלאומי. כאשר הם מזהים בעיה – חוקתית, מנהלית, או כזו שעלולה לחשוף את המדינה לתביעות משפטיות בארץ או בחו"ל – חובתם להתריע. ה"עימות" נוצר לא משום שהיועמ"שית מחפשת אותו, אלא משום שיש מי שמעדיף להתעלם מהנורות האדומות שהיא מציבה, ומנסה לדרוס את המחסומים המשפטיים בדרך למטרותיו. זו אינה "התנגדות למדיניות", זוהי דרישה למדיניות חוקית.
השאלה המתבקשת היא, למי מועיל מסע הדה-לגיטימציה נגד היועצת המשפטית לממשלה? התשובה, למרבה הצער, ברורה למדי: הוא משרת את אלו השואפים לשלטון ללא מצרים, ללא פיקוח וללא ביקורת אפקטיבית. אם ניתן יהיה להפוך את היועמ"שית לדמות חלשה, צייתנית ומפוחדת, מי יעמוד בפרץ כאשר הממשלה תבקש לקדם מהלכים שנויים במחלוקת מבחינה משפטית או ציבורית? המתקפה על גלי בהרב-מיארה אינה אישית; היא מכוונת נגד מוסד היועץ המשפטי לממשלה כולו, נגד עצמאותו ונגד יכולתו למלא את תפקידו כשומר סף. במדינות דמוקרטיות מתוקנות, קיומו של ייעוץ משפטי עצמאי, גם אם הוא לעיתים מרגיז את הפוליטיקאים, נחשב לאבן יסוד. הניסיון לערער על כך בישראל הוא ניסיון מסוכן לכרסם ביסודות הדמוקרטיה עצמה. מי שתוקף את שומר הסף, כנראה חושש ממה שהוא שומר עליו.
הטענה החוזרת ונשנית לפיה היועמ"שית "מתנגדת למדיניות הממשלה" היא טענה מטעה ומסוכנת, המערבבת במכוון בין העדפות מדיניות לבין חוקיות. לממשלה נתונה הסמכות לקבוע מדיניות במגוון רחב של תחומים, וזהו לב לבה של הדמוקרטיה. אולם, סמכות זו אינה בלתי מוגבלת. כל מדיניות, טובה וראויה ככל שתהיה בעיני הממשלה, חייבת להתבצע במסגרת החוק. תפקידה של היועצת המשפטית הוא לוודא שאכן כך קורה. כאשר היא מצביעה על כך שמדיניות מסוימת, כפי שהוצעה, אינה חוקית או כרוכה בקשיים משפטיים משמעותיים, אין זו "התנגדות למדיניות" במובן הפוליטי, אלא קביעה משפטית מחייבת. האם מבקריה של בהרב-מיארה רומזים שהממשלה צריכה להיות מעל החוק? שמטרות "מדיניות" מצדיקות רמיסת נורמות משפטיות? זוהי תפיסה המנוגדת לכל עקרון של שלטון חוק. עמדתה אינה אנטי-ממשלתית; היא פרו-שלטון חוק. ההבחנה הזו חיונית, והטשטוש שלה משרת אג'נדה מסוכנת.
ראוי גם לבחון את זהות התוקפים ואת הרקע להתקפותיהם. האם מדובר בשרים הידועים בכבודם לחוק, בהקשבתם לייעוץ משפטי ובשמירתם על נורמות דמוקרטיות? במקרים רבים, אלו שזועקים "גזלן" הם אלו שהצעותיהם ומהלכיהם דוחקים את גבולות החוקיות, מאתגרים עקרונות דמוקרטיים בסיסיים, או מבקשים לעקוף את הביקורת המשפטית. הם אינם מעוניינים ביועץ משפטי חזק ועצמאי המציב להם מראה; הם כמהים ליועץ משפטי כנוע, שיאשר כל גחמה ויכשיר כל שרץ. ה"עימותים" אינם נובעים מאופייה ה"מתנגד" של היועמ"שית, אלא מניסיונות חוזרים ונשנים של גורמים בממשלה לבחון את גבולות המותר, ולעיתים אף לחצות אותם. בניגוד לצעקנות הפוליטית המופנית כלפיה, גלי בהרב-מיארה מפגינה גישה עניינית, מקצועית ומבוססת על ניתוח משפטי קר, ולא על התלהמות או שיקולים זרים. ההתקפות עליה הן לעיתים קרובות ניסיון להסיט את הדיון מהמהות – חוקיות המהלכים – אל עבר דה-לגיטימציה אישית.
לשמור על שלטון החוק, לעמוד איתן מול לחצים פוליטיים אדירים ולהתעקש על קוצו של יוד משפטי – כל אלו דורשים אומץ לב, יושרה מקצועית ועמוד שדרה ערכי. המתקפות החוזרות ונשנות על גלי בהרב-מיארה אינן רק ניסיון לפגוע בה אישית, אלא גם לשלוח מסר מאיים לכל מי שימלא את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה בעתיד: "אל תעמדו בדרכנו". הציבור הישראלי חייב להבין את גודל השעה ואת מה שמונח על הכף. לא מדובר במאבק פוליטי שגרתי, אלא במאבק על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית ועל העיקרון הבסיסי שאיש אינו מעל החוק, גם לא הממשלה או שריה. ה"עימותים" שבהם מאשימים אותה אינם סימן לחולשה או לבעיה בתפקודה; להפך, הם אות לכך שמערכת האיזונים והבלמים, החיונית כל כך לדמוקרטיה, עדיין פועלת, גם אם תחת לחץ כבד. אין מדובר בהעדפותיה האישיות של גלי בהרב-מיארה, אלא במילוי המנדט החוקתי והדמוקרטי של משרדה.
לסיכום, חשוב להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, אינה "אויבת הממשלה" ואינה "מתנגדת למדיניות" לשם ההתנגדות. היא שומרת הסף של שלטון החוק במדינת ישראל. הנרטיב שמנסים לצייר, כאילו היא מנהלת מאבק פוליטי אישי, הוא עיוות מסוכן של המציאות, שנועד לשרת אינטרסים צרים של פוליטיקאים המעוניינים בכוח בלתי מרוסן. פעולותיה, גם אם הן מעוררות אי נוחות בקרב חלק מהשרים, חיוניות לבריאותה של הדמוקרטיה הישראלית ולהבטחת עתידה כמדינת חוק. חובה עלינו, כאזרחים הדואגים לדמוקרטיה, לדחות על הסף את הניסיונות להלך אימים על היועצת המשפטית, להחליש את מוסד היועמ"ש ולפגוע בעצמאותו. המאבק הזה הוא לא רק שלה – הוא של כולנו. זהו מאבק על נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית ועל עליונות החוק, ערכים שאין לנו את הפריבילגיה לוותר עליהם.