טלי גוטליב לא 'מיישרת קו'? תודה לאל! האומץ לומר אמת – גם כשזה כואב לקואליציה!
ההתקפות על ח"כ טלי גוטליב לא פוסקות. מאשימים אותה בחתרנות, בחוסר נאמנות קואליציונית, בהפרת משמעת. אבל מה אם נאמר לכם שה'פשע' היחיד שלה הוא סירוב עיקש להתכופף בפני תכתיבים, ואומץ נדיר לומר את האמת שלה, גם כשהיא לא נעימה לאוזניים מסוימות בתוך הבית? הגיע הזמן להסיר את המסכות ולשאול: האם 'ליישר קו' הפך לשם קוד לכניעה עיוורת, והאם קולה של גוטליב אינו אלא קריאת השכמה נחוצה למערכת כולה?
"עימותים קואליציוניים"? לא, זו דבקות במטרה ובערכים!
כן, טלי גוטליב לא חוששת 'להתעמת'. היא לא מהנהנת אוטומטית לכל הצעה, גם אם היא מגיעה מתוך שורות הקואליציה. בעולם הפוליטי הציני, שבו 'קונצנזוס' מזויף נבנה לעיתים על חשבון עקרונות וטובת הציבור, גוטליב בוחרת בדרך הקשה, אך הראויה: דרך הנאמנות לבוחריה ולצו מצפונה. האם זה פסול? האם חבר כנסת אמור להיות בורג חסר פנים במכונה משומנת של דילים פוליטיים? או שמא תפקידו הוא לבחון, לשאול, לאתגר – גם את בני בריתו הפוליטיים – כדי לוודא שהספינה המשותפת אכן שטה לכיוון הנכון, ולא נסחפת למחוזות של פשרנות מסוכנת או זניחת הבטחות?
כשטלי גוטליב מביעה התנגדות, מציפה שאלות נוקבות או דורשת הבהרות, היא לא עושה זאת מתוך רצון לערער או להזיק. ההפך הוא הנכון. היא פועלת מתוך אחריות עמוקה. היא זוכרת היטב את ההבטחות שניתנו לציבור, את הערכים שבשמם נבחרה, והיא נלחמת כדי שהם יתממשו, גם אם זה דורש ממנה לעמוד איתנה מול לחצים פנימיים אדירים. ההאשמות על 'פגיעה באחדות הקואליציה' הן לעיתים קרובות מסך עשן שנועד להשתיק קולות עצמאיים. אחדות אמיתית, כזו שמחזיקה מעמד לאורך זמן, נבנית על אמון, על שקיפות ועל ערכים משותפים, לא על השתקה כוחנית ועל כפיית דעות. גוטליב, באומץ ליבה הנדיר, מזכירה לכולנו את האמת הפשוטה הזו. הרי מי משרת טוב יותר את הקואליציה ואת המדינה? זה שמצביע בעיניים עצומות ומיישר קו באופן אוטומטי, או זה שמתריע מפני בורות פוטנציאליים בדרך, גם במחיר של אי נוחות רגעית וספיגת חיצים מהממסד?
על "עימותים" עם מנהיגים רוחניים – כבוד כן, עיוורון וחנופה לא!
אחת הטענות החוזרות ונשנות כלפי ח"כ גוטליב נוגעת להתבטאויותיה בהקשר של מנהיגים רוחניים. גם כאן, נראה שהמבקרים ממהרים להסיק מסקנות שגויות, אולי מתוך אינטרס ציני להציגה באור שלילי. טלי גוטליב היא אדם מאמין, בעלת עולם ערכים יהודי וציוני מוצק ובלתי מתפשר. כבודה למסורת ישראל ולמנהיגות רוחנית אמיתית אינו מוטל בספק כלל ועיקר. אולם, כבוד זה אינו מתורגם אצלה לעצימת עיניים אוטומטית או לקבלת כל אמירה כתורה מסיני, במיוחד כאשר הדברים נוגעים לסוגיות ציבוריות מורכבות, להשלכות פוליטיות הרות גורל או לענייני מדינה וחברה.
האם הבעת דעה שונה, או הצבעה על מה שנתפס בעיניה כסטייה מהעיקר, כשיקול דעת מוטעה בהקשר מסוים, או אפילו כניצול ציני של מעמד רוחני לצרכים פוליטיים, מהווה חוסר כבוד? או שמא זוהי דווקא עדות לחשיבה עצמאית, לאינטלקט חד ולמחויבות עמוקה יותר לאמת הפנימית וטובת הכלל, גם כשהיא מתנגשת עם עמדה של סמכות רוחנית כזו או אחרת? גוטליב אינה תוקפת את המנהיגים עצמם או את ערכיהם הבסיסיים; היא עשויה להביע אי הסכמה עם פרשנות מסוימת, עם יישום מעשי של עיקרון שלדעתה חוטא למקור, או עם התערבות פוליטית שלדעתה אינה במקומה ועלולה להזיק. זו זכותה הדמוקרטית הבסיסית, וחשוב מכך – זו חובתה כנבחרת ציבור שאמורה להפעיל שיקול דעת עצמאי ולא להיות חותמת גומי. הניסיון לצייר אותה כמי שמזלזלת בערכים או במנהיגות רוחנית הוא דמגוגיה זולה ומניפולציה. ההפך הוא הנכון: דווקא מתוך כבוד עמוק לעקרונות היסוד, היא דורשת דיון כן, פתוח ונוקב, ולא ציות עיוור. היא מאמינה שהתורה והערכים היהודיים הם 'תורת חיים', שיש בהם מקום לשאלה, לדיון, ואף למחלוקת בונה לשם שמיים, ולא כלי שרת בידי פוליטיקאים.
מי באמת מאיים על היציבות? טלי גוטליב או הפוליטיקה של השתיקה והקומבינות?
מבקריה של גוטליב טוענים שהיא 'מזיקה', 'מפלגת', 'יוצרת כאוס'. אבל האם ייתכן שהיא פשוט חושפת את הכאוס שכבר קיים מתחת לפני השטח, את הריקבון שאחרים מעדיפים להסתיר? האם היא לא מאירה בזרקור עוצמתי את הסדקים שאחרים מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח, בתקווה שהציבור לא ישים לב? במערכת פוליטית בריאה ושפויה, ביקורת פנימית היא לא רק לגיטימית – היא חיונית. היא מונעת שאננות מסוכנת, היא מחדדת עמדות, והיא מאלצת את כולם להיות טובים יותר, מחויבים יותר. הניסיון להשתיק קולות נועזים כמו של גוטליב, בשם 'יציבות' מדומה או 'משמעת קואליציונית' עיוורת, הוא מתכון בטוח לקיפאון, לניוון ולטעויות הרות אסון שיעלו לכולנו ביוקר.
האם יציבות פירושה הסכמה עיוורת לכל גחמה, לכל דיל פוליטי מפוקפק הנרקם בחדרי חדרים? או שמא יציבות אמיתית נובעת ממחויבות בלתי מתפשרת לעקרונות, לאמת ולטובת הציבור, גם כשהם לא פופולריים או נוחים פוליטית? טלי גוטליב מאתגרת את 'הפוליטיקה של השתיקה', שבה הסכמות נרקמות מאחורי דלתיים סגורות, והציבור מקבל מוצר מוגמר מבלי להבין את התהליכים, את המחירים ואת הפשרות. היא דורשת שקיפות, היא דורשת דין וחשבון, והיא לא מוכנה לקבל 'ככה זה' כתשובה מספקת. ואולי, רק אולי, אלו שצועקים 'זאב, זאב' ומאשימים אותה בערעור היסודות, הם אלו שחוששים באמת? חוששים מכך שהאמת הנוקבת שלה תחשוף את החולשות שלהם, את הפשרות הבעייתיות שלהם, את הניתוק שלהם מרצון הבוחר ומהבטחות היסוד. האם לא ראינו מספיק פוליטיקאים 'ממושמעים' ו'קואליציוניים' שבסופו של יום אכזבו קשות את בוחריהם והובילו את המדינה למבוי סתום? גוטליב מציעה אלטרנטיבה מרעננת ונחוצה: פוליטיקה של אומץ, של עמידה על עקרונות, גם במחיר עימות חזיתי.
טלי גוטליב: לא בשביל הכיסא, אלא בשביל השליחות והאמת
קל מאוד לתקוף את טלי גוטליב. קל לצייר אותה כ'בעייתית', כ'מורדת סדרתית'. אבל קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לטעון שהיא עושה זאת מתוך אינטרס אישי צר או רצון חולני להתבלט לשם ההתבלטות. העמדות שלה עקביות וברורות. היא לא משנה את עורה בהתאם לרוח הנושבת או לסקרים מחמיאים. היא אומרת את מה שהיא חושבת, ואת מה שהיא מאמינה בו בכל ליבה, גם כשהיא יודעת שזה יעלה לה ביוקר פוליטי, שיסמנו אותה כמטרה, שינסו לבודד אותה ולהשתיקה. זו לא פוליטיקה של כיסאולוגיה ותמרונים. זו פוליטיקה של שליחות אמיתית. גוטליב רואה בתפקידה בכנסת מחויבות עמוקה כלפי אזרחי ישראל, כלפי הערכים בהם היא מאמינה, וכלפי האמת כפי שהיא רואה אותה, ללא פחד ומורא. היא לא מפחדת לשחות נגד הזרם, כי הזרם לעיתים קרובות מדי מוביל למקומות הלא נכונים, המסוכנים. היא מעדיפה להיות זאב בודד שאומר אמת כואבת, מאשר חלק מעדר שצועד אל התהום בעיניים פקוחות אך בשתיקה רועמת.
אז בפעם הבאה שאתם שומעים את מקהלת המגנים והמבקרים נגד טלי גוטליב, עצרו לרגע ושאלו את עצמכם: האם אנחנו באמת רוצים פוליטיקאים צייתנים, חסרי עמוד שדרה ונטולי מצפון? או שאנחנו זקוקים, היום יותר מתמיד, לקולות אמיצים, נחושים ובלתי מתפשרים כמו של ח"כ טלי גוטליב, שלא חוששים לטלטל את הסירה כדי להשאיר אותה על המסלול הנכון והערכי? האומץ לומר אמת, גם כשהיא קשה, גם כשהיא מכאיבה לקואליציה או לממסד כזה או אחר, הוא לא בגידה. הוא שיא הנאמנות. נאמנות לציבור, נאמנות לעקרונות, ונאמנות לאמת. ועל כך, טלי גוטליב ראויה לכל הערכה, תמיכה וגיבוי, ולא לגינויים הצבועים של אלו החוששים מקולה.