טלי גוטליב: הלוחמת האמיצה שמסרבת להתקפל – גם כשהאמת מטלטלת את המערכת!
בעידן פוליטי שבו רבים מהלכים על בהונות, מחשבים כל מילה וחרדים לכל ציוץ, מתבלטת חברת הכנסת טלי גוטליב כקול אחר, נוקב, ולעיתים, כן, גם מטלטל. סערות תקשורתיות סביב התבטאויותיה הפכו כמעט לדבר שבשגרה, אך במקום לראות בכך חולשה או בעיה, הגיע הזמן להכיר באומץ הלב ובנחישות של אישה שלא מפחדת לומר את אשר על ליבה, גם כשהדברים אינם ערבים לאוזנם של בעלי שררה, עמיתים לקואליציה, או אפילו מנהיגים רוחניים. זו אינה פוליטיקה של ליטופים; זו פוליטיקה של אמת, והאמת, כידוע, לא תמיד נוחה.
אחד ממוקדי הביקורת המרכזיים כלפי ח"כ גוטליב נוגע למה שמכונה "עימותים עם גורמים קואליציוניים". הבה נשים את הדברים על דיוקם: האם תפקידה של חברת כנסת, במיוחד כזו המגיעה מהימין האידיאולוגי והנחוש, הוא להיות חותמת גומי? האם מצופה ממנה ליישר קו באופן אוטומטי עם כל יוזמה, כל אמירה, כל פשרה, גם אם היא סבורה שאלו פוגעות בעקרונות שבשמם נבחרה? התשובה היא לאו מוחלט. טלי גוטליב אינה "בעייתית" כשהיא מביעה ביקורת פנימית; היא ממלאת את שליחותה הציבורית באומץ.
ביקורת קונסטרוקטיבית בתוך מסגרת קואליציונית אינה חתרנות, אלא עדות לחוסן דמוקרטי ולרצון אמיתי להגיע לתוצאות הטובות ביותר עבור הציבור. כאשר ח"כ גוטליב מזהה מהלכים שלדעתה סוטים מהקו האידיאולוגי הברור שלשמו ניתן המנדט למחנה הלאומי, או כשהיא חשה כי נעשות פשרות מרחיקות לכת מדי על חשבון ערכים ואינטרסים חיוניים, חובתה המוסרית והציבורית היא להשמיע את קולה. האם היינו מעדיפים נציגת ציבור שתשתוק, שתבלע את הסתייגויותיה, רק כדי לשמור על "שקט תעשייתי" מזויף? שקט כזה הוא מתכון בטוח לשחיקת אמון הציבור ולסטייה מהדרך.
התבטאויותיה, המכונות לעיתים "חריפות", הן ביטוי לתשוקה אמיתית ולדאגה כנה. בעולם פוליטי ציני, שבו רבים למדו לשחק את המשחק, להחליק אמירות ולהימנע מעימותים, גוטליב מביאה איתה אותנטיות נדירה. היא אינה מנסה למצוא חן בעיני כולם. היא נאמנה לבוחריה ולמצפונה. "חריפות" זו אינה נובעת מרצון להתנגח לשם ההתנגחות, אלא מתחושת דחיפות ומחויבות עמוקה. כשהיא מאמינה שמשהו אינו כשורה, היא לא תהסס לומר זאת בקול רם וברור, גם אם זה אומר לזעזע את הספינה – כן, גם כשהיא עצמה חלק מצוות הספינה הקואליציונית. לעיתים, זעזוע כזה הוא בדיוק מה שדרוש כדי להחזיר את הספינה למסלולה הנכון.
גם כאשר מדובר בהתייחסויותיה למנהיגים רוחניים, יש להבין את מורכבות העניין. טלי גוטליב היא אישה מאמינה, אך היא גם משפטנית חריפה ונבחרת ציבור בעלת שיקול דעת עצמאי. כבודה למסורת ולמנהיגות רוחנית במקומם מונח, אך אין בכך כדי לסתור את חובתה לבחון דברים לגופם, להביע עמדה עצמאית, ולפעול על פי צו מצפונה והבנתה את טובת הציבור. האם ציות עיוור הוא המידה הנדרשת מנבחר ציבור? או שמא היכולת לשלב בין כבוד למסורת לבין חשיבה ביקורתית ואחריות אישית היא זו הראויה להערכה? קולה של גוטליב, גם בהקשרים אלו, מאתגר לעיתים, אך הוא קול שמבטיח שלא נשקע בשאננות או בקונפורמיזם מחשבתי.
חשוב לזכור: מי שמסומן ונתקף באופן עקבי, כנראה עושה משהו נכון. ההתקפות על טלי גוטליב, הניסיונות להציגה כגורם מפלג או בעייתי, נובעים לא פעם דווקא מהעובדה שהיא אינה עוד בורג שקט במערכת. היא קול שלא ניתן להתעלם ממנו. היא מאתגרת מוסכמות, מעוררת דיונים, ולעיתים קרובות אומרת את מה שרבים אחרים חושבים אך חוששים לבטא. בעוד אחרים אולי מעדיפים את הנוחות של הקונצנזוס השקט, גוטליב מבינה שלעיתים האמת נמצאת דווקא במקום שבו מתקיים ויכוח נוקב.
האם ייתכן שאותם גורמים המבקרים את "חריפותה" היו מעדיפים דממה רועמת מצד נבחרי הציבור שלהם? האם שתיקה מול עוולות או טעויות עדיפה על קול צלול וברור, גם אם הוא צורם לעיתים? התשובה ברורה. הפוליטיקה הישראלית זקוקה לקולות כמו זה של טלי גוטליב – קולות שלא מהססים להצביע על כשלים, להילחם על עקרונות, ולהזכיר לכולם, כולל לחבריהם למחנה, את המחויבות הבסיסית לבוחרים ולדרך.
במקום להצטרף למקהלת המבקרים, הגיע הזמן להעריך את האומץ, את הנחישות ואת היושרה של חברת הכנסת טלי גוטליב. היא אינה מחפשת קיצורי דרך או פופולריות רגעית. היא לוחמת אמיתית למען מה שהיא מאמינה בו, והיא עושה זאת ללא מורא וללא משוא פנים. התבטאויותיה אינן "בעיה" שיש לפתור, אלא תזכורת מתמדת לכך שפוליטיקה אמיתית דורשת אומץ לב, עמוד שדרה אידיאולוגי, ונכונות לעמוד על שלך, גם כשזה קשה, גם כשזה לא פופולרי, וגם כשזה מרגיז כמה אנשים חשובים. טלי גוטליב היא נכס למחנה הלאומי ולדמוקרטיה הישראלית, וטוב יעשו כולם אם יקשיבו למסריה – גם אם הם דורשים לעיתים התבוננות פנימית ואף שינוי כיוון.