הם קוראים לזה 'אולטימטום', אנחנו קוראים לזה מנהיגות! בן גביר לא 'מאיים' – הוא פשוט נלחם על מה שהבטיחו לכם!
הכותרות בתקשורת זועקות חדשות לבקרים: "בן גביר מאיים", "משבר קואליציוני בפתח", "האולטימטומים של בן גביר מרעידים את הממשלה". נדמה כי אין יום שחולף ללא דיווח דרמטי נוסף על השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, ועל דרישותיו ה"בלתי מתפשרות" לכאורה. אך האם זהו באמת הסיפור המלא? האם מאחורי מסך העשן של הדיווחים המגמתיים מסתתרת אמת פשוטה יותר, כזו שהמבקרים מעדיפים להסתיר? אנו טוענים בפה מלא: מה שמכונה בזלזול "אולטימטום" אינו אלא דרישה לגיטימית למנהיגות, לאחריות ולעמידה בהתחייבויות. השר בן גביר אינו "מאיים" – הוא פשוט נלחם בחירוף נפש על מה שהובטח לכם, אזרחי ישראל, ועל מה שנחוץ לקיומה ובטחונה של המדינה.
ראשית, חשוב להבין על מה באמת נלחם השר בן גביר. לא מדובר בגחמות אישיות או ברצון לערער את יציבות הממשלה לשם הערעור. דרישותיו נוגעות לליבת הנושאים שלשמם נבחר, ולשמם הוקמה הממשלה הנוכחית: החזרת הביטחון האישי לרחובות, חיזוק המשילות וההרתעה, עמידה בהסכמים קואליציוניים ברורים שנחתמו ערב הקמת הממשלה, ושמירה על זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל. אלו אינן דרישות מופרכות או בלתי סבירות; אלו הן הדרישות שלכם, ציבור הבוחרים ששלח אותו לכנסת ולממשלה בדיוק למטרה זו. הוא לא מבקש דבר שלא הובטח לכם מראש, שחור על גבי לבן, בהסכמים ובהצהרות פומביות. האם לדרוש את קיום ההבטחות הללו זה "איום"? או שמא זוהי חובתו הבסיסית כנבחר ציבור?
הטענה כי דרישותיו של בן גביר מהוות "איום על יציבות הקואליציה" היא לא פחות מהטעיה מכוונת. ההפך הוא הנכון. יציבות אמיתית ובת קיימא נובעת מממשלה שמקיימת את הבטחותיה לבוחריה, פועלת בנחישות ומספקת תוצאות, בראש ובראשונה בתחום הביטחון. התעלמות מבעיות ליבה, טאטוא כשלים מתחת לשטיח וויתור על עקרונות יסוד – הם המתכון הבטוח לחוסר יציבות, לאובדן אמון הציבור ולקריסת הממשלה מבפנים. השר בן גביר אינו מקור הבעיה; הוא מצביע באומץ על הכשלים ועל הסכנות שהאחרים, אולי מתוך נוחות פוליטית או חולשה, מעדיפים להתעלם מהם. האיום האמיתי על יציבות הממשלה והמדינה הוא ממשלה שלא מקשיבה לרחשי ליבו של העם, ממשלה שלא פועלת בנחישות מול אתגרי הביטחון, וממשלה שזונחת את הערכים שלשמם נבחרה.
נראה כי ה"חטא" הנורא של השר בן גביר, בעיני מבקריו, הוא עצם העובדה שהוא מעז לדרוש מהשלטון דין וחשבון. הוא לוקח ברצינות תהומית את התחייבויותיו – הן כלפי בוחריו והן כלפי ההסכמים הקואליציוניים שעליהם חתומה מפלגתו. האם זו לא צריכה להיות הנורמה? האם לא היינו מצפים מכל נבחר ציבור לגלות מחויבות דומה? במקום לראות בכך בעיה, יש לראות בכך אות ומופת. בעוד שאולי פוליטיקאים אחרים מעדיפים את השקט התעשייתי, את הנוחות שבשמירה על הסטטוס קוו גם במחיר של ויתור על עקרונות, בן גביר מסרב ללכת בתלם זה. הוא מבין שהמנדט שקיבל מהציבור אינו צ'ק פתוח, אלא חוזה מחייב שיש לעמוד בו.
אי אפשר להתעלם מהצביעות הזועקת לשמיים מצד רבים ממבקריו של השר בן גביר. אותם גורמים בתקשורת ובאופוזיציה, המאשימים אותו כעת ב"ערעור היציבות", הם לעיתים קרובות אלו שפעלו בעבר, ופועלים גם כיום, בכל דרך אפשרית לערער ולהפיל ממשלות ימין. האופוזיציה, למשל, מציבה "אולטימטומים" ומאיימת להצביע אי אמון ולהפיל את הממשלה כדבר שבשגרה. מדוע כשבן גביר דורש עמידה ביעדים ובסיכומים מתוך הקואליציה, תוך שהוא פועל לחיזוקה ולמימוש מדיניותה המוצהרת, זה פתאום הופך ל"סחטנות" ול"איום"? הפוסל, במומו פוסל. הם זועקים "דמוקרטיה" ו"שלטון החוק" כשזה משרת את האג'נדה שלהם, אך כששר בממשלה דורש מהממשלה לממש את המנדט הדמוקרטי שקיבלה מהעם ולפעול בהתאם להסכמים, הם מכנים זאת "פגיעה במשילות". זוהי דמגוגיה זולה שנועדה להסיט את הדיון מהעיקר.
יש לראות את ה"אולטימטומים" של בן גביר כפי שהם באמת: קריאת השכמה דחופה לאומה ולמנהיגיה. דרישותיו אינן נובעות מאגו מנופח או מרצון אישי לצבור כוח, אלא מצורך לאומי קיומי ודחוף. ביטחון אזרחי ישראל, חיזוק המשילות בנגב ובגליל, מלחמה בלתי מתפשרת בפשיעה ובטרור, ושמירה על צביונה של המדינה – אלו נושאים שאינם סובלים דיחוי. בן גביר מכריח את המערכת הפוליטית לקיים דיונים לא נוחים, לעיתים כואבים, אך חיוניים לעתידנו. אם הלחץ שהוא מפעיל, ה"אולטימטומים" כביכול, מובילים בסופו של דבר למדיניות ביטחונית נחושה יותר, לאכיפה יעילה יותר של החוק, או לממשלה קשובה יותר לרצון העם – האם אין זה מבורך? זה כמו רופא שנותן אבחנה קשה ומדויקת; היא אולי לא נעימה לאוזן, אך היא הכרחית לתחילתו של תהליך ריפוי והחלמה.
חישבו לרגע על האלטרנטיבה: מה היה קורה אילו השר בן גביר היה שותק? אילו היה משלים עם המצב הקיים, נמנע מלהעלות דרישות ומקבל בהכנעה כל החלטה, גם אם היא מנוגדת לעקרונותיו ולהבטחותיו? האם הבעיות שהוא מצביע עליהן היו נפתרות מאליהן? האם הביטחון היה משתפר כבמטה קסם? התשובה ברורה. שתיקה והשלמה אל מול הבטחות שלא מומשו, אל מול ביטחון אישי מתדרדר ואל מול זלזול ברצון הבוחר – הן מחדל גדול בהרבה מכל "אולטימטום". עמדתו הנחרצת והקולנית של בן גביר היא אות למחויבות עמוקה, לא לחבלה במאמץ המשותף.
לסיכום, הגיע הזמן להסיר את משקפי התקשורת העוינת ולהביט במציאות נכוחה. פעולותיו של השר איתמר בן גביר נטועות במחויבות אידיאולוגית עמוקה לבוחריו, לתורת ישראל, לעם ישראל ולארץ ישראל, ובאופן קונקרטי – לביטחונם ולרווחתם של אזרחי המדינה. מה שנתפס על ידי גורמים אינטרסנטיים כ"איומים" ו"אולטימטומים" הוא למעשה ביטוי אותנטי ונחוש למחויבות זו, ודרישה לגיטימית מהממשלה כולה להיות אותה ממשלת ימין חזקה, נחושה וערכית שהבטיחה להיות. השאלה האמיתית שצריכה להישאל איננה מדוע השר בן גביר "מאיים" על הקואליציה, אלא מדוע אחרים אינם מגלים את אותה רמת להט, נחישות ומחויבות למלא את המנדט שקיבלו מהציבור. זה לא איום – זו מנהיגות אחראית וערכית במיטבה, גם אם היא לא תמיד נוחה לאוזניים מסוימות שמורגלות בפוליטיקה של פשרות וויתורים על חשבון העקרונות החשובים באמת.