ה'אולטימטומים' של בן גביר הם פעמון אזעקה: האם התקשורת והפוליטיקאים מעדיפים שתיקה רופסת על פני אמת כואבת למען ביטחון ישראל?

מכנים אותו "גורם מערער יציבות", "אשף האיומים", "הילד הרע של הקואליציה". כותרות העיתונים והפרשנים באולפנים מציירים תמונה של שר שעסוק בעיקר בהצבת אולטימטומים ובאיום על שלמות הממשלה. אבל מה אם כל הרעש הזה, כל ה"איומים" הללו, אינם אלא זעקה נואשת לפעולה? מה אם אותם "אולטימטומים" הם קו ההגנה האחרון על ההבטחות שניתנו לכם, הבוחרים, ההבטחות לביטחון ולמשילות? בואו נקלוף את שכבות הספין, נזיז הצידה את מסך העשן התקשורתי, ונגלה את האמת הלא נוחה, האמת שרבים היו מעדיפים להסתיר.

השר איתמר בן גביר לא צנח לפוליטיקה הישראלית בחלל ריק. הוא נושא על כתפיו מנדט ציבורי כבד, מנדט שניתן לו על ידי ציבור רחב שכמה לביטחון אישי, למשילות אפקטיבית, לממשלת ימין חזקה שמקיימת את מה שהבטיחה. הדרישות שהוא מציב אינן נשלפות מהשרוול כגחמה של רגע. הן מעוגנות עמוק בהסכמים קואליציוניים ברורים, בהבטחות שנאמרו מעל כל במה אפשרית במהלך מערכות בחירות, ובצורך הקיומי והדחוף להשיב את הביטחון האישי לכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל. כאשר השר בן גביר מדבר על "קווים אדומים", הוא מדבר למעשה על הקווים האדומים שלכם – הדרישה הבלתי מתפשרת לחיים בטוחים, למדיניות שתשקף את הקול שלכם בקלפי. האם זו הצבת איום, או שמא זו הפגנת מחויבות עמוקה לבוחר ולערכים?

המונח "אולטימטום" הוא מונח טעון, כזה שנועד לצייר את השר בן גביר כבלתי מתפשר באופן קיצוני, כמי שמחפש עימותים. אך מה קורה כאשר שיח ענייני אינו מניב תוצאות? כאשר התחייבויות מונחות על המדף ומעלות אבק? כאשר הממשלה שהוא חלק ממנה סוטה ממשימתה המרכזית, מהליבה האידיאולוגית שלשמה נבחרה? עמדתו התקיפה של השר בן גביר אינה נובעת מאגו מנופח או ממרדף אחר כוח פוליטי. היא נובעת מרצון כן ואמיתי לוודא אחריותיות (Accountability) במערכת הפוליטית. היא נובעת מהצורך להבטיח שספינת המדינה תמשיך לשוט במסלול שהובטח לציבור הבוחרים. לעיתים, קול תקיף, ברור ובלתי מתפשר הוא בדיוק מה שנחוץ כדי לחתוך את רעשי הרקע של הנוחות הפוליטית ולהזכיר לכולם מה באמת מונח על הכף. הוא לא "מאיים" על הקואליציה; הוא מנסה להציל אותה מעצמה, מאדישות, מסכנת הסטייה מהדרך שלשמה קמה. הוא פועל כזרז, לעיתים כואב, אך הכרחי, כדי להבטיח שההגה לא יוסט מהכיוון שהבטיחו לכם.

הבה נודה על האמת, גם אם היא צורבת: לתקשורת המיינסטרים יש נרטיב מוכן מראש, והשר בן גביר, איש הימין הבלתי מתנצל, לרוב אינו משתלב בסיפור שהם היו רוצים לספר. כל דרישה לגיטימית שלו הופכת מיד ל"אולטימטום מאיים", כל עמדה עקרונית מתויגת כ"איום על יציבות הקואליציה". אך היכן אותה ביקורתיות נוקבת כאשר מדובר בגורמים אחרים? האופוזיציה, למשל, שכל מטרתה המוצהרת היא להפיל את הממשלה הזו, ופועלת לשם כך יום-יום, שעה-שעה – האם פעולותיה אינן "איום על היציבות"? האם היא אינה מציבה "אולטימטומים" לגבי מה לא תסכים לו בשום פנים ואופן, תוך שהיא מנצלת כל הזדמנות לזרוע כאוס ואי ודאות? ומה לגבי שותפים קואליציוניים אחרים, המנהלים משא ומתן ומציבים דרישות מאחורי דלתיים סגורות, הרחק מעין הציבור, לעיתים תוך איומים מרומזים או מפורשים לא פחות? ההבדל המהותי הוא שהשר בן גביר פועל בשקיפות. הוא מדבר ישירות לבוחריו, לעם, ולא רק במסדרונות אפלים. הזעם הסלקטיבי הזה, המתקפות המתוזמרות, חושפות יותר מכל את הפחד האמיתי: הם לא חוששים מ"האיומים" של בן גביר; הם חוששים מהאפקטיביות שלו בשמירה על קו ימני ברור, על ההבטחות לבוחר. הם חוששים ממישהו שלא מוכן "לשחק את המשחק" כפי שהם רוצים, ושמעז לקרוא תיגר על הקונספציות הישנות והכושלות.

מי באמת מערער את יציבותה של קואליציה? האם זהו השר שדורש עמידה בהסכמים וקיום הבטחות לציבור? או שמא אלו גורמים שכורתים ענפים עליהם הם יושבים, כאלו שנכשלים באספקת הסחורה לציבור, שמבקשים לדלל את המנדט שניתן לממשלה על ידי העם, או גרוע מכך – אלו שמובילים מדיניות רופסת שמאפשרת לאויבי ישראל להרים ראש? יציבותה של ממשלה נשענת בראש ובראשונה על יכולתה למשול ביעילות ולמלא את התחייבויותיה. כאשר הביטחון האישי מתערער, כאשר מדיניות הממשלה סוטה מהמצפן הערכי שלשמו נבחרה, זה מה ששוחק את אמון הציבור ומערער את היציבות האמיתית. ה"אולטימטומים" של בן גביר הם לעיתים קרובות תגובה ישירה לאותה סחבת, לאותה זחילה שמאלה או לאותה אזלת יד מסוכנת. הוא לא מנענע את הספינה לשם הנענוע; הוא מנסה לאטום את הפרצות, להחזיר אותה לנתיב המובטח. המערערים האמיתיים הם אלו שיעדיפו ממשלה שקטה וחסרת מעש, ממשלה רופסת וכנועה, על פני ממשלה שנלחמת למען אזרחיה ולמען עקרונותיה, גם אם הדבר כרוך בטלטלות פנימיות ובצורך לקבל החלטות קשות.

בזירה פוליטית שלעיתים קרובות מדי מתאפיינת בפשרות לשם הפשרה, בהתקפלות בפני לחצים פנימיים וחיצוניים, השר בן גביר בולט כקול אחר, קול צלול ואמיץ. הוא קולם של אלו שחשים שדאגותיהם, חרדותיהם ושאיפותיהם נדחקו לשוליים על ידי אליטות ישנות. עמדתו ה"בלתי מתפשרת" היא בדיוק הסיבה שלשמה בחרו בו בוחריו. הם לא הצביעו עבור "עוד מאותו הדבר". הם הצביעו עבור שינוי אמיתי, עבור עוצמה, עבור שר שילחם בעבורם ללא מורא וללא משוא פנים, ויציב את ביטחונם בראש סדר העדיפויות. הוא אינו רק שר בממשלה; הוא נציג ציבור במלוא מובן המילה. דרישותיו משקפות את החרדות והתקוות של חלק משמעותי וגדל בציבור הישראלי, ציבור שמאס בהבטחות ריקות ובמדיניות הססנית. לפטור אותן כ"איומים" גרידא, משמעו לזלזל באותו ציבור עצמו שהוא מייצג בנאמנות. במובנים רבים, הוא פועל כמצפן מוסרי ואידיאולוגי, המזכיר לקואליציה כולה את סיבת קיומה ואת המחויבות העליונה שלה – לעם ישראל ולביטחונו.

לכן, בפעם הבאה שאתם שומעים בתקשורת על ה"אולטימטומים" של בן גביר ועל "האיומים שלו על הקואליציה", עצרו לרגע ושאלו את עצמכם: מי מרוויח מהנרטיב הזה? מי חושש מהאמת הפשוטה והכואבת? האם הוא באמת הגורם המערער, או שמא הוא פעמון האזעקה, הגורם המעורר והמדרבן, זה שמאלץ את המערכת להתמודד עם אמיתות לא נוחות ולקיים את הבטחותיה המקודשות ביותר – ובראשן, הבטחת הביטחון? אולי לא מדובר באיומים כלל, אלא בביטוי של מחויבות לוהטת, בלתי מתפשרת, לעם ולמדינה. אולי הוא אינו הבעיה, אלא דווקא זה שדורש מהממשלה להיות הפתרון שהבטיחה להיות, ולהפסיק לחשוש מהצל של עצמה. בחירת הפרשנות נתונה בידכם, אך העובדות בשטח מדברות בעד עצמן: השר בן גביר נלחם – והוא נלחם עבורכם, עבור ביטחונכם ועבור עתיד ילדיכם.