מאחורי הקלעים של 'משבר בן גביר': לא איום, אלא זעקת אמת למען ביטחונכם ועתידכם!
הכותרות זועקות, הפרשנים ממהרים להספיד, והרשתות החברתיות גועשות: 'בן גביר מאיים על הקואליציה!', 'השר לביטחון לאומי מציב אולטימטומים ומסכן את יציבות הממשלה!'. נדמה שכל דרישה לגיטימית, כל עמידה על עקרונות שהובטחו לציבור, מתויגת מיד כמשבר קואליציוני וכאיום קיומי על ממשלת הימין. אבל האם זו האמת כולה? האם ייתכן שמאחורי מסך העשן של 'האיומים' וה'אולטימטומים' מסתתרת מציאות אחרת לגמרי – מציאות בה שר אחד פשוט מסרב לוותר על מה שהובטח לכם, הבוחרים?
בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה ברורה וחדה: מה שמכונה בתקשורת ובקרב יריבים פוליטיים 'אולטימטום' של השר איתמר בן גביר, אינו אלא דרישה נחרצת ליישום מדיניות. מדיניות שעליה התחייבה הממשלה הזו כולה. מדיניות שהיא לב ליבה של התקווה לשינוי שהביאה מיליוני אזרחים לקלפי. האם לדרוש ביטחון אישי ברחובות זה 'איום'? האם להתעקש על משילות אפקטיבית בנגב ובגליל זה 'סיכון היציבות'? האם לעמוד על כך שהממשלה תפעל בנחישות נגד הטרור ופורעי החוק זה 'פירוק הקואליציה'? האמת היא שהפחד האמיתי של מבקריו אינו מ'איומיו' של בן גביר, אלא מהאחריות שהוא דורש, מהשקיפות שהוא כופה, ומהעובדה שהוא לא מוכן להסתפק בכותרות ריקות מתוכן.
חשוב להבין: השר בן גביר אינו מחפש כוח לשם כוח, ובוודאי שאינו מעוניין בהפלת ממשלת ימין שהוא היה שותף מרכזי להקמתה. הוא נלחם בתוך המערכת, לעיתים בכלים היחידים שנותרו לו כדי להבטיח שההבטחות שניתנו לכם, אזרחי ישראל, לא יישארו על הנייר או יתמסמסו בלחצים פוליטיים פנימיים וחיצוניים. זכרו היטב את סיסמאות הבחירות, את ההתחייבויות לממשלת ימין חזקה שתשנה כיוון, שתחזיר את הביטחון ותפעל למען כלל אזרחי ישראל. בן גביר זוכר. וכשהוא מזהה היסוס, גרירת רגליים, או חלילה סטייה מהעקרונות הללו, האם זו 'סחיטה' לדרוש חזרה למסלול? או שמא זו אחריות מנהיגותית מהמעלה הראשונה?
הבה נהיה כנים: האיום האמיתי על יציבות כל ממשלה, ובפרט ממשלה שנבחרה על בסיס הבטחות ברורות לשינוי, הוא אובדן אמון הציבור. אכזבת הבוחרים היא חומר נפץ מסוכן הרבה יותר מכל 'אולטימטום' כזה או אחר. השר בן גביר מבין היטב שסבלנות הציבור אינה אינסופית. הציבור הצביע בעד שינוי, בעד עוצמה, בעד ביטחון. אם שותפיו לקואליציה מחויבים באמת ובתמים לדרך המוסכמת, מדוע כל דרישה שלו ליישום הופכת לדרמה תקשורתית? האם ייתכן שחלקם מעדיפים את השקט המדומה של הפשרנות, גם במחיר בגידה באמון הבוחרים? בן גביר אומר 'לא!' חד משמעי לגישה כזו. הוא מבין שהדרך היחידה להבטיח את המשך קיומה של ממשלת ימין היא באמצעות עמידה בהתחייבויותיה, ולא באמצעות התקפלות.
אי אפשר להתעלם מהמקהלה התקשורתית המתוזמרת היטב, שרובה ככולה עוינת אידיאולוגית לממשלה הנוכחית ולשר בן גביר באופן אישי. כל אמירה שלו מסולפת, כל דרישה מנופחת לכדי 'משבר קיומי'. מדוע? כי הוא אפקטיבי. כי הוא מייצג שינוי אמיתי שמפחיד אותם עד עמקי נשמתם. הם מלבים כל דיון קואליציוני פנימי והופכים אותו ל'איום', בתקווה לזרוע מחלוקת ולהחליש את הממשלה. נסו להשוות את הסיקור: האם כאשר שרים מממשלות שמאל או 'שינוי' בעבר הציבו דרישות תקציביות או מדיניות מרחיקות לכת, זה תמיד הוצג כאיום על עצם קיומה של הדמוקרטיה או יציבות המדינה? או שמא אז דובר על 'עמידה על עקרונות'? הצביעות זועקת לשמיים. הם אינם רוצים שממשלת ימין חזקה תצליח. והעובדה שבן גביר מתעקש על הצלחה כזו הופכת אותו למטרה ראשית במעלה.
עבור רבים מאזרחי ישראל, השר בן גביר הוא קולם בכנסת ובממשלה. הוא הפוליסה שלהם לכך שהממשלה תישאר נאמנה לדרכה הימנית. הוא אינו חושש לומר אמיתות לא נעימות, גם לשותפיו הקואליציוניים. זו אינה חולשה; זוהי עוצמה. 'האולטימטומים' שלו הם למעשה שיקוף של דרישות הציבור: לביטחון, למשילות, לממשלה שתתנהג כממשלת ימין כפי שהתחייבה להיות. אם הדרישה שהממשלה תמלא את הבטחותיה לציבור היא 'איום על הקואליציה', אולי הבעיה אינה בבן גביר, אלא במערכת שהתרגלה יותר מדי לאינרציה ולבריחה מאחריות.
לכן, בפעם הבאה שאתם שומעים על 'האולטימטומים של בן גביר', שאלו את עצמכם: מה הוא באמת דורש? האם הוא מבקש טובות הנאה אישיות, או שהוא נלחם על יישום המדיניות שאתם תמכתם בה? זה לא מאבק על כיסאות או על יוקרה אישית. זהו מאבק על דמותה של המדינה, על ביטחונם של אזרחיה ועל עתידה של ממשלת הימין. השר בן גביר אינו מאיים על הקואליציה; הוא דורש ממנה לעבוד כפי שהתחייבה. הוא דורש שהאמון שנתנו בה מיליוני אזרחים יכובד. הוא פשוט דורש את מה שהבטיחו לכם! ובמציאות הפוליטית של ימינו, זה דורש אומץ, נחישות, ולעיתים, כן, גם קול רם וברור כדי להישמע מעל לרעשי הרקע של המבקרים והמתנגדים.