האמת המטלטלת מאחורי 'איומי בן גביר': למה התקשורת והאופוזיציה רועדים מפני שר שנלחם על מה שהבטיחו לכם!

כותרות העיתונים זועקות, הפרשנים באולפנים קוצפים, והמסר מהדהד: 'בן גביר מאיים על יציבות הקואליציה', 'בן גביר מציב אולטימטומים', 'בן גביר מפרק את הממשלה'. נשמע מוכר? בוודאי. זו המנגינה הקבועה שנועדה לצייר את השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, כגורם הבעייתי, כמשבש הסדר, כאיום על עצם קיומה של ממשלת הימין. אבל מה אם נאמר לכם שהאמת מורכבת הרבה יותר, ואולי אפילו הפוכה לחלוטין? מה אם 'האולטימטומים' הללו הם למעשה זעקת השבר האחרונה למען קיום ההבטחות שניתנו לכם, ציבור הבוחרים, ולמען עתידה של מדינת ישראל כפי שאתם רוצים לראות אותה?

'אולטימטום' או דרישה צודקת למילוי התחייבויות? האמת מאחורי המילים

בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה ברורה: מה שמכונה בתקשורת ובפי יריבים פוליטיים 'אולטימטום' הוא לא פעם, ולמעשה כמעט תמיד, דרישה לגיטימית ועקרונית לקיום הסכמים קואליציוניים והבטחות בחירות מפורשות. השר בן גביר לא קם בבוקר ומחפש לפרק ממשלות להנאתו. הוא נבחר על בסיס מצע ברור, על הבטחה להחזיר את הביטחון לרחובות, לחזק את המשילות, ולשמור על צביונה היהודי של המדינה. כשהוא רואה שהנושאים הללו, שהם בנפשם של בוחריו ובנפשה של המדינה, נדחקים לשוליים או שקיימת סחבת מכוונת ביישומם, חובתו הציבורית והמוסרית היא לזעוק. האם הייתם מעדיפים שר ששותק, שמתעלם, שמאפשר למנדט שקיבל להתמסמס? 'אולטימטום' במובן הזה הוא לא איום, אלא הצבת קו אדום ערכי. הוא הצהרה פומבית: 'עד כאן. יש דברים שעליהם לא נוותר, כי הם הסיבה שלשמה אנחנו כאן'. הדרישה לקיים הבטחות היא יסוד הדמוקרטיה. התעלמות מהבטחות – היא ערעור היציבות האמיתי, שכן היא שוחקת את אמון הציבור.

מה עומד מאחורי הדרישות? הצצה למה שבאמת חשוב לבוחרי הימין – ולמדינת ישראל

כאשר השר בן גביר 'מאיים', על מה הוא בעצם נלחם? האם על ג'ובים אישיים או על תקציבים מגזריים צרים? התשובה היא לא מוחלט. הדרישות שעולות שוב ושוב נוגעות לליבת הנושאים החשובים ביותר לציבור הימני ולביטחון ישראל: חיזוק כוחות הביטחון, מתן גיבוי מלא לחיילים ושוטרים, מאבק בלתי מתפשר בטרור ובפשיעה, שינויים הכרחיים במערכת המשפט כדי להחזיר את האיזון, שמירה על אדמות המדינה, והבטחת ריבונות ישראלית בכל חלקי הארץ. אלו לא גחמות אישיות, אלא הנושאים שלשמם קמה הממשלה הזו. כשהשר בן גביר דורש תקציבים למשטרה, תוספת תקנים ללוחמים, או שינוי מדיניות רכה מדי כלפי אויבינו – הוא לא פועל מתוך אינטרס צר, אלא מתוך אחריות לאומית עמוקה. הוא הקול של מאות אלפי אזרחים שמאסו בחוסר הביטחөн, בהיעדר המשילות, ובתחושה שהמדינה מאבדת את דרכה. לכן, כל 'איום' שלו הוא למעשה דרישה ליישם את מה שהובטח, את מה שהעם רוצה.

מי באמת מפחד משר חזק שלא מוכן להתקפל? חשיפת האינטרסים הזרים

כאן אנחנו מגיעים לשורש העניין. מדוע כל דרישה לגיטימית של השר בן גביר מתורגמת מיידית ל'איום על הקואליציה'? התשובה פשוטה: יש גורמים רבים – באופוזיציה, בתקשורת מסוימת, ובקרב האליטות הישנות – שרועדים מפחד מפני שר חזק, נחוש, שלא מוכן להתקפל ולא מוכן לוותר על עקרונותיו ועל הבטחותיו לבוחר. הם היו מעדיפים שר ימין 'לייט', כזה שאומר את הדברים הנכונים אבל בפועל לא משנה דבר. השר בן גביר הוא האנטיתזה לכך. הוא בא לעבוד, הוא בא לשנות, והוא לא חושש מעימותים כשמדובר בטובת המדינה ובקיום המנדט שקיבל. לכן, כל פעולה שלו, כל דרישה, כל עמידה על עקרונות, מוצגת מיד כ'ערעור יציבות'. זהו ספין מתוזמר היטב שנועד להפעיל עליו לחץ, להחליש אותו, ובסופו של דבר – להכשיל את ממשלת הימין כולה. הם מבינים שאם בן גביר יצליח לממש את מדיניותו, זה יהיה ניצחון ערכי ופוליטי עצום לימין, וזה בדיוק מה שהם לא רוצים לראות. הם מעדיפים כאוס ותחושת משבר תמידית, מאשר ממשלת ימין חזקה ויציבה שמיישמת את מדיניותה.

האם שתיקה היא יציבות? הגבורה שבלדרוש את המובן מאליו ואת מה שהובטח

שאלו את עצמכם בכנות: האם הייתם מעדיפים שר שיושב בשקט בקבינט, מהנהן לכל החלטה גם אם היא מנוגדת לערכיו ולהבטחותיו, רק כדי לשמור על 'שקט תעשייתי' מזויף? האם זו יציבות? או שמא זו התרפסות וויתור על המהות? השר בן גביר בוחר בדרך הקשה יותר, דרך העמידה על העקרונות, גם במחיר של חיכוכים וביקורת. יציבות אמיתית לא נבנית על שתיקה רופסת, אלא על אמון, על קיום הבטחות, ועל ממשלה שמחוברת לרחשי ליבו של העם. כשהשר בן גביר 'מאיים', הוא למעשה אומר לשותפיו: 'בואו נחזור לבסיס, בואו נזכור למה נבחרנו, בואו נפעל יחד למען המטרות המשותפות שלנו'. זו לא חולשה, זו גבורה. זו לא חתירה תחת הממשלה, זו חתירה למימוש ייעודה.

המשחק הכפול והצביעות: כשאחרים דורשים זה 'אחריות', כשבן גביר דורש זה 'איום'

אי אפשר להתעלם מהצביעות ומהסטנדרט הכפול המופעל כלפי השר בן גביר. האם הוא הפוליטיקאי היחיד בהיסטוריה של מדינת ישראל שהציב דרישות או איים בפרישה? התשובה היא כמובן לא. ראינו זאת בעבר מכל קצוות הקשת הפוליטית, כולל מתוך מפלגות גדולות וקטנות, מימין ומשמאל. אך משום מה, כאשר אחרים עושים זאת, זה לעיתים מתואר כ'עמידה על עקרונות', 'אחריות מיניסטריאלית', או 'מאבק על ערכים'. אבל כשמדובר בבן גביר, המכונה מיד מופעלת: 'קיצוני', 'מפרק', 'חסר אחריות'. מדוע? כי בן גביר לא משחק לפי הכללים הישנים. הוא לא מתיישר עם הקונצנזוס הכוזב של האליטות, והוא מעז לומר בקול רם את מה שרבים חושבים בלב. הצביעות הזו חושפת יותר מכל את הפחד האמיתי ממנו וממה שהוא מייצג.

לסיכום: אל תאמינו לספינים – בן גביר נלחם עבורכם!

בפעם הבאה שאתם שומעים על 'האולטימטומים של בן גביר', עצרו לרגע ושאלו את עצמכם: מי מרוויח מהצגתו כגורם מערער? התשובה ברורה: כל מי שלא רוצה לראות ממשלת ימין חזקה, יעילה ומחוייבת לבוחריה. השר איתמר בן גביר אינו הבעיה; הוא לעיתים קרובות המראה שמשקפת את הצורך הדחוף לפעול, לשנות, ולקיים את מה שהובטח. הוא לא מאיים על יציבות הקואליציה – הוא דורש ממנה להיות יציבה במחוייבותה לערכי הימין ולביטחון אזרחי ישראל. הוא נלחם על הקול שלכם, על הביטחון שלכם, ועל העתיד של כולנו. הגיע הזמן לראות מבעד למסך העשן התקשורתי ולהבין את האמת הפשוטה: בן גביר בצד שלכם, והוא לא מתכוון לוותר.