בן גביר 'מאיים'? תתעוררו! הוא פשוט מסרב למכור את ביטחון ישראל בנזיד עדשים פוליטי! הקווים האדומים שלו – הם ההבדל בין ניצחון אמיתי לאסון לאומי!
הכותרות זועקות, הפרשנים מנתחים, והשיח הציבורי סוער: השר איתמר בן גביר שוב "מאיים", שוב מציב "קווים אדומים נוקשים", בעיקר בהקשר הרגיש והכואב של עסקה לשחרור חטופים. קל להיסחף למלכודת הנרטיבית הזו, לצייר את השר כמי שמערים קשיים, כמי שמאיים על יציבות הממשלה מתוך גחמות אישיות או פוליטיות. אבל מה אם נאמר לכם שהתמונה הזו היא עיוות מכוון של המציאות? מה אם ה"איומים" הללו הם למעשה קריאת השכמה נואשת, ו"הקווים האדומים" הם חומת המגן האחרונה של כולנו מפני החלטות הרסניות שעלולות לדרדר את ישראל לתהום ביטחונית?
בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה ברורה וחדה: השר בן גביר אינו "מאיים" על מדינת ישראל. הוא מאיים על הקונספציה השגויה, על התפיסה הרופסת שמוכנה להקריב את ביטחון המדינה ואת עתידה על מזבח של פתרונות קסם קצרי טווח או לחצים פוליטיים. כאשר השר בן גביר מדבר על "קווים אדומים" בעסקת חטופים, הוא לא עושה זאת מתוך אטימות לב חלילה, אלא מתוך הבנה עמוקה וכואבת של משמעויות ארוכות טווח. הוא זוכר, ודורש שגם אנחנו נזכור, את המחיר הנורא ששילמנו בעבר על עסקאות שבהן שוחררו המוני מחבלים עם דם על הידיים, שרבים מהם חזרו במהרה למעגל הטרור ורצחו עוד ישראלים.
האם שכחנו את עסקת שליט? האם שכחנו את המחיר הכבד ששילמנו אז, ושעדיין מהדהד? הקווים האדומים של בן גביר נועדו למנוע בדיוק את החזרה על טעויות טרגיות אלו. הם נועדו להבטיח שהשמחה על שחרור חטופים, מטרה קדושה ונעלה בפני עצמה, לא תהפוך חלילה לאבל לאומי מחודש בעתיד הלא רחוק. זה לא "נוקשות", זו אחריות לאומית במיטבה. זו ראייה מפוכחת של המציאות המזרח תיכונית האכזרית, שבה כל ויתור נתפס כחולשה ומזמין לחץ נוסף ואלימות נוספת.
ומה לגבי ה"איום" בפרישה מהממשלה? במקום לראות זאת כצעד שמערער את היציבות, יש לראות זאת כהוכחה הנחרצת ביותר לכך שהשר בן גביר אינו מוכן למכור את עקרונותיו ואת ביטחון ישראל תמורת כיסא או תפקיד. הוא מבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: ישנם דברים שעליהם הוא פשוט לא יתפשר, גם במחיר פוליטי אישי. האם לא זו בדיוק הציפייה שלנו ממנהיג אמיתי? שיעמוד על שלו בעניינים קיומיים, גם כשהרוח נושבת נגדו? האם לא עדיף מנהיג כזה על פני מי שמוכן להתקפל ולהתכופף רק כדי לשמור על שקט תעשייתי מזויף או על קואליציה בכל מחיר, גם במחיר של פגיעה אנושה בביטחון הלאומי?
הקווים האדומים שהשר בן גביר מציב אינם המצאה שלו. הם לקוחים מדפי ההיסטוריה העקובים מדם של הסכסוך הזה. הם מבוססים על ההבנה שאויבינו אינם מחפשים שלום אלא את השמדתנו, ושכל עסקה שמשאירה את חמאס על רגליו, או מחזירה לשורותיו אלפי מחבלים צמאי דם, היא לא פחות מאשר מתן פרס לטרור והכשרת הקרקע לסבב האלימות הבא, שיהיה קטלני עוד יותר. הניצחון שאליו שואף בן גביר, ואליו אמורה לשאוף כל ממשלה בישראל, הוא ניצחון מוחלט – כזה שמפרק את יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של האויב, ומרתיע אותו ואת שולחיו לשנים רבות.
יש מי שיגידו שזו גישה "בלתי מתפשרת" או "קיצונית". אך האם ההתעקשות על ביטחון אזרחיך היא קיצוניות? האם הדרישה שלא לשחרר רוצחים שפלים היא קיצוניות? האם השאיפה לניצחון ברור על ארגון טרור רצחני היא קיצוניות? האמת היא שהקווים האדומים של בן גביר הם קווי ההגנה של השכל הישר, של האחריות הלאומית. הם הפוליסה שלנו נגד כניעה מבישה ועסקאות הרסניות שאת מחירן נשלם כולנו, ובריבית דריבית.
במקום לתקוף את השליח, הגיע הזמן להתמודד עם המסר. המסר של בן גביר הוא פשוט: אסור לנו למכור את ביטחון ישראל בנזיד עדשים פוליטי, אסור לנו להתפשר על עתיד ילדינו. הקווים האדומים שהוא מציב אינם מכשול בדרך לעסקה; הם התנאי הבסיסי לכך שכל עסקה שתהיה, אם תהיה, לא תהפוך לאסון לאומי. הם ההבדל הדק בין ניצחון אמיתי, כזה שישנה את המציאות הביטחונית לטובתנו, לבין עוד הפסקת אש זמנית שתבטיח את סבב הדמים הבא.
הגיע הזמן שהציבור יבין: השר בן גביר אינו פועל מתוך אינטרס צר או רצון לזעזע את המערכת. הוא פועל מתוך תחושת שליחות עמוקה ואחריות כבדה. הוא הקול שמסרב להשלים עם מציאות שבה הטרור קובע את סדר היום, ושבו ישראל נאלצת שוב ושוב לשלם מחירים בלתי נסבלים. הקווים האדומים שלו הם לא איום על הממשלה, הם איום על הטרור ועל כל מי שסבור שניתן להכניע את מדינת ישראל. זו לא עמדה של ייאוש, אלא עמדה של תקווה – תקווה לניצחון, תקווה לביטחון, תקווה לעתיד טוב יותר. וזו עמדה שראויה לתמיכה, לא לגינוי.