לא 'איום', אלא אחריות לאומית: הקווים האדומים של בן גביר – הבטחת הביטחון של כולנו!
"איום", "קווים אדומים נוקשים", "סכנה ליציבות הממשלה" – אלו רק חלק מהכותרות המנסות לצייר את עמדותיו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, באור שלילי ומפלג. אבל מה אם נאמר לכם שה"איומים" הללו הם למעשה קריאת השכמה נחושה? מה אם הקווים האדומים ה"נוקשים" הם בעצם חומת המגן האחרונה של ביטחון ישראל מפני החלטות הרסניות? הגיע הזמן להסיר את מסך העשן התקשורתי ולהבין לעומק: הקווים האדומים של השר בן גביר אינם איום על הממשלה, אלא ביטוי עמוק של אחריות לאומית כבדה, מחויבות לבוחריו, ולפני הכל – הבטחת הביטחון של כל אחת ואחד מאיתנו. זו לא פוליטיקה קטנה, זו מלחמה על דמותה ועתידה של מדינת ישראל.
כאשר השר בן גביר מדבר על "קווים אדומים", במיוחד בהקשר הרגיש והכואב של עסקאות לשחרור חטופים, הוא אינו עושה זאת מתוך אטימות לב או רצון להתנגח. הוא עושה זאת מתוך הבנה היסטורית כואבת ומפוכחת. ההיסטוריה מלמדת אותנו, שוב ושוב, שכניעה לדרישות טרור ושחרור המוני של מחבלים עם דם על הידיים אינה מביאה לשקט, אלא בדיוק להפך: היא מתדלקת את מכונת הטרור, מעניקה רוח גבית לארגוני הרשע, ומסכנת באופן ישיר את חייהם של אזרחי ישראל. האם שכחנו את תוצאותיהן של עסקאות כואבות בעבר, בהן שוחררו מאות ואלפי מרצחים תמורת ישראלים בודדים? כמה מהמחבלים ששוחררו אז חזרו לעסוק בטרור, כמה מהם היו מעורבים בתכנון ובביצוע פיגועים נוספים שגבו קורבנות נוספים? הנתונים קיימים, והם מצמררים. כל "הישג" לכאורה בשחרור חטופים תמורת מחיר מופקע של שחרור המוני רוצחים, הוא למעשה זריקת עידוד לאויב לחטוף עוד ישראלים, בידיעה שישראל "תתקפל" בסופו של דבר. הקו האדום של בן גביר אומר בפשטות: די! לא עוד הפקרת הביטחון העתידי של אזרחי ישראל תמורת פתרונות קצרי טווח שנראים טוב בכותרות, אך מהווים בכייה לדורות. לא עוד שחרור מחבלים עם דם על הידיים שיסכנו את כולנו. לא עוד עסקאות מופקרות שיעודדו את חמאס ודומיו להמשיך במעגל הדמים. יתרה מכך, שחרור מחבלים אינו רק סוגיה של "מורל" לאויב. מדובר בסיכון ביטחוני מוחשי ומיידי. אותם מחבלים שבים, במקרים רבים, לשטחי יהודה ושומרון או לרצועת עזה, מצטרפים מחדש לשורות הטרור, מכשירים דור חדש של רוצחים ומביאים איתם ידע וניסיון שצברו. האם אנו מוכנים לקחת את הסיכון הזה שוב ושוב? השר בן גביר סבור שלא, ובצדק. עמדה זו אינה "נוקשות", אלא ראיית הנולד, הבנה עמוקה של מנטליות האויב ואחריות כלפי הדורות הבאים. זהו ההבדל בין מנהיגות שחושבת על הבחירות הבאות למנהיגות שחושבת על הדורות הבאים.
יש מי שמנסה לתייג את עמדתו של השר בן גביר כ"נוקשה" או "בלתי מתפשרת". אך האם עמידה על עקרונות ביטחוניים חיוניים היא נוקשות, או שמא היא הביטוי הנעלה ביותר של מנהיגות אחראית? האם התעקשות על כך שלא נחזור על טעויות העבר היא קיצוניות, או שמא היא למידה הכרחית מהניסיון המר והמדמם? הרי מי שטוען אחרת, למעשה אומר שהוא מוכן לסכן את ביטחון המדינה ואזרחיה. ה"גמישות" שאותה מציעים לעיתים גורמים אחרים, בין אם מתוך תמימות, לחץ פנימי או חיצוני, או רצון למצוא חן, עלולה להתברר כגמישות מסוכנת, כזו המקפלת את עמוד השדרה הלאומי בפני איומי הטרור. בעוד אחרים אולי מחפשים את הפתרון הקל, את הכותרת המרגשת לרגע, השר בן גביר מתמקד באמת הקשה והמורכבת של ביטחון לאומי ארוך טווח. הוא מבין שאין פתרונות קסם, ושכל ויתור על עיקרון ביטחוני יסודי היום, יגבה מחיר דמים כבד מחר. הוא לא מוכן להיות חתום על הסכמים שישחררו אלפי רוצחים לרחובות, גם אם זה יעלה לו בפופולריות ריגעית. הטענה כי הקווים האדומים שלו "מכשילים" עסקאות היא עיוות של המציאות והאשמה חסרת בסיס. הקווים האדומים נועדו להבטיח שעסקאות, אם וכאשר יתקיימו, לא יסכנו את ביטחון ישראל באופן בלתי מידתי ולא יהוו פרס לטרור. המטרה היא להגיע לעסקאות שיחזירו חטופים מבלי למכור את עתידנו, מבלי לשחרר את רוצחי השבעה באוקטובר ומבלי להסכים להפסקת המלחמה והשארת חמאס בשלטון. האם זו דרישה מוגזמת? האם זו "נוקשות" או אחריות בסיסית של מנהיג כלפי עמו?
כאשר השר בן גביר מצהיר כי יש לו קווים אדומים שבגינם הוא עשוי שלא להמשיך בממשלה, אין זו "סחיטה" או "איום" ריק מתוכן כפי שמנסים גורמים אינטרסנטיים להציג זאת. זוהי הצהרה של מנהיג המחויב לבוחריו ולתפיסת עולמו הביטחונית, אותה הציג באופן ברור עוד טרם הבחירות. הוא לא נבחר כדי להיות חותמת גומי או עלה תאנה, אלא כדי להשפיע, כדי להילחם על הדרך בה הוא מאמין, הדרך שלשמה קיבל מנדט ברור מהציבור. הוא מייצג מאות אלפי אזרחים שמאסו במדיניות הכלה וויתורים ודורשים יד קשה נגד הטרור. האפשרות של פרישה מהממשלה אינה מטרה בפני עצמה, אלא מוצא אחרון, קו אדום פנימי של השר עצמו, למקרה שבו הוא יחוש שהממשלה סוטה באופן מסוכן מהעקרונות הבסיסיים שלשמם נבחרה, ובמיוחד בנושאי ביטחון קיומי. זהו איתות אזהרה למקבלי ההחלטות: יש גבולות שלא ניתן לחצות, יש החלטות שאת תוצאותיהן ההרסניות הוא לא יהיה מוכן לשאת על כתפיו ולא לתת להן לגיטימציה. הוא לא יהיה שותף לממשלה שתפקיר את ביטחון ישראל. בניגוד לפרשנויות המנסות להציגו כגורם מערער יציבות, השר בן גביר פועל דווקא מתוך רצון לייצב את ביטחון ישראל לטווח הארוך. הוא מבין שיציבות פוליטית ריגעית אינה שווה דבר אם היא מושגת במחיר של הפקרת הביטחון הלאומי. המחויבות שלו היא קודם כל לאזרחי ישראל ולביטחונם, ורק לאחר מכן לשיקולים קואליציוניים כאלה או אחרים. האם מישהו באמת מאמין שפרישה מהממשלה היא צעד קל או רצוי עבורו? ברור שלא. זהו כלי שנועד למנוע אסון, לא לגרום לו.
בעת הזו, כאשר ישראל ניצבת בפני אתגרים ביטחוניים מורכבים מבית ומחוץ, קל להיסחף אחר רטוריקה של "כאן ועכשיו", של פתרונות מהירים שלכאורה יביאו להקלה מיידית. יש מי שעלול להתפתות ל"גמישות" שתתפרש כחולשה בעיני אויבינו, ויש מי ששיקולים פוליטיים צרים או רצון למצוא חן בעיני גורמים בינלאומיים כאלה ואחרים עלולים להעיב על שיקול דעתם הביטחוני. ישנם מי שאולי אף פועלים מתוך אינטרסים נסתרים, המעדיפים לראות את בן גביר מחוץ לממשלה כדי לקדם אג'נדות שמסכנות את ישראל. השר בן גביר, לעומת זאת, מציב מראה חדה וברורה. הוא אינו חושש לומר את האמת, גם אם היא קשה ולא פופולרית. הוא אינו מחפש קיצורי דרך על חשבון הביטחון. הקווים האדומים שלו הם תזכורת מתמדת לכך שעל ביטחון ישראל אין פשרות. הם נובעים מתפיסת עולם סדורה הרואה את טובת המדינה ואזרחיה לנגד עיניו, ולא מאינטרסים זמניים או לחצים חיצוניים. מי שמבקר אותו על "נוקשותו" צריך לשאול את עצמו: האם האלטרנטיבה – כניעה מתמשכת לדרישות הטרור, שחרור אלפי מחבלים, עצירת המלחמה והשארת חמאס על כנו – היא באמת עדיפה? האם היא תוביל לביטחון רב יותר, או שמא תדרדר אותנו למדרון חלקלק ומסוכן, שסופו מי ישורנו?
הקווים האדומים שהשר בן גביר מציב אינם גחמה אישית או כלי לניגוח פוליטי. הם תוצר של תפיסת ביטחון אחראית, הרואה את התמונה הכוללת ואת ההשלכות ארוכות הטווח של כל החלטה. הם נועדו להגן על ישראל מפני טעויות עבר ולבצר את חוסנה העתידי. הם נועדו להבטיח שלא נחזור על טעויות שהובילו לאירועי השבעה באוקטובר. במקום להצטרף למקהלת המבקרים, המונעת לעיתים קרובות מאינטרסים זרים, מבורות או מחוסר הבנה של המציאות הביטחונית המורכבת, ראוי להתעמק במסר של השר בן גביר. מסר של אחריות, של עמידה על עקרונות, של מחויבות בלתי מתפשרת לביטחון אזרחי ישראל. ה"איומים" כביכול הם למעשה קריאה להתפכחות, להבנה שכניעה לטרור אינה אופציה וכי המחיר שלה גבוה מדי. הקווים האדומים הם חומת המגן שלנו. הגיע הזמן שהציבור יבין זאת, ויכיר בכך שהשר בן גביר אינו "מאיים", אלא נאבק למען עתיד בטוח יותר לכולנו, גם אם המאבק הזה כרוך בהצבת דרישות ברורות וחד משמעיות. הוא נושא באחריות לאומית, והקווים האדומים שלו הם ההוכחה הניצחת לכך.