בן גביר לא "מאיים", הוא מגן על עתידכם: מדוע הקווים האדומים שלו הם חבל ההצלה של ישראל?

בתקופה האחרונה, נדמה שכותרות העיתונים והמהדורות רוחשות סביב 'הקווים האדומים' של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, וה'איומים' כביכול על פרישה מהממשלה. קל להיסחף למלכודת הנרטיב שמציג אותו כגורם מערער או כמי שמציב אינטרסים פוליטיים צרים מעל לטובת המדינה. אך מה אם נאמר לכם שהתמונה הזו שטחית, ואף מטעה? מה אם הקווים הללו, הנראים נוקשים للبعض, הם למעשה ביטוי לאחריות לאומית עמוקה, לתפיסת עולם ביטחונית ששמה את עתיד ישראל וביטחון אזרחיה מעל לכל שיקול אחר?

ראשית, בואו נפרק את המיתוס: קווים אדומים אינם 'איום'. הם הצהרת כוונות ברורה, עקרונות יסוד שעליהם מנהיג אינו מוכן להתפשר, במיוחד כאשר מדובר בדיני נפשות ובקיומה של המדינה. האם היינו רוצים מנהיגות נטולת עקרונות, כזו המוכנה להתקפל בפני כל לחץ? התשובה ברורה. במציאות המורכבת והמסוכנת שבה ישראל חיה, הצבת קווים אדומים היא אקט של מנהיגות אחראית. זהו סימן היכר למנהיג שמבין את כובד המשקל המונח על כתפיו, שיודע להבחין בין טקטיקה לאסטרטגיה, ובין הרצוי למצוי המסוכן. השר בן גביר אינו משחק משחקים פוליטיים; הוא מתווה דרך המבוססת על תפיסת ביטחון מפוכחת, כזו שלמדה את לקחי העבר ומביטה באומץ אל אתגרי העתיד. האם לא לכך אנו מצפים ממנהיגינו – לעמוד איתן על מה שחיוני?

הנושא הכאוב והרגיש ביותר הוא סוגיית החטופים והעסקאות לשחרורם. ליבנו עם המשפחות, והשאיפה להשיב כל חטוף וחטופה הביתה היא ערך עליון. אך כאן בדיוק נכנסת לתמונה האחריות הלאומית הרחבה יותר, זו שהשר בן גביר מתעקש עליה. האם עסקה 'בכל מחיר' היא אכן הפתרון הנכון? ההיסטוריה מלמדת אותנו בדם ובדמעות שתשובות קלות לעיתים קרובות מובילות לאסונות גדולים יותר. שחרור המוני של אלפי מחבלים, רוצחים עם דם על הידיים, בתמורה לחטופים – כפי שדורש חמאס – אינו רק ניצחון מורלי עצום לארגון הטרור הרצחני; הוא תדלוק ישיר למכונת הטרור שלו. כמה מאותם משוחררי עסקת שליט חזרו לרצוח יהודים? הנתונים מצמררים, ומחקרים הצביעו על כך שעשרות אחוזים מהם שבו לפעילות טרור, שהובילה לרצח של ישראלים נוספים. הקו האדום של השר בן גביר בהקשר זה אינו נובע מאטימות לב, חלילה, אלא מהבנה עמוקה שהסכמה לתנאים מופקרים כאלה כמוה כהזמנה לחטיפות הבאות, כמתן רוח גבית לטרור וכסיכון חייהם של מיליוני אזרחים ישראלים בעתיד. האם אין זו אחריות להגן גם עליהם? האם המטרה אינה למנוע את החטיפה הבאה? עמדה זו אינה נגד החטופים; היא בעד ביטחון ישראל לדורות. היא קריאה להתפכחות: כניעה לדרישות חמאס היום, פירושה חטיפות נוספות מחר ותשלום מחיר דמים גבוה בהרבה בעתיד. זהו קו אדום שמטרתו למנוע את המלחמה הבאה, ולא לסיים את הנוכחית בתבוסה אסטרטגית שתסכן את כולנו.

ומה לגבי ה'איום' בפרישה מהממשלה? גם כאן, יש להביט מעבר לכותרת הסנסציונית. כאשר שר בממשלה חש כי המדיניות הנרקמת סוטה באופן מסוכן מעקרונות היסוד הביטחוניים של המדינה, עד כדי סיכון עתידה, האם חובתו אינה לזעוק? האם עליו להישאר שותף שקט למהלך שהוא תופס כאסוני? עמדתו של השר בן גביר, לפיה לא יוכל להמשיך ולשאת באחריות מיניסטריאלית אם יתקבלו החלטות הפוגעות אנושות בביטחון ישראל, אינה אקט של סחיטה פוליטית. נהפוך הוא, זהו ביטוי לנכונות להקריב מעמד אישי ותפקיד בכיר למען מה שהוא מאמין בלב שלם כטובת המדינה. זהו מבחן למנהיגות שאינה דבקה בכיסא בכל מחיר, אלא נאמנה לערכיה ולשליחותה הציבורית. האם לא היינו מצפים מכל נבחר ציבור לגלות אחריות דומה כאשר עקרונותיו המהותיים עומדים למבחן, ולהציב את טובת המדינה לפני טובתו האישית?

יש המבקרים את 'נוקשותו' של השר בן גביר, וקוראים ל'גמישות' ו'פשרה'. אך יש להבחין בין גמישות טקטית לבין ויתור על עקרונות אסטרטגיים. אויבינו, ובמיוחד ארגוני הטרור האיסלאמיסטיים הרצחניים דוגמת חמאס והג'יהאד האסלאמי, מפרשים 'גמישות' יתרה כחולשה. הם אינם מכבדים פשרנות וויתורים; הם רואים בהם הזדמנות להגביר את הלחץ ולדרוש עוד. עמידתו האיתנה של השר בן גביר על קווים אדומים ברורים משדרת מסר הפוך – מסר של עוצמה, נחישות והרתעה. הוא מבין את שפת המזרח התיכון, שפה שבה כוח ועמידה על עקרונות זוכים לכבוד, בעוד היסוס וויתורים מזמינים תוקפנות. הקול הברור והחד משמעי שלו חיוני במיוחד בתקופה שבה יש נטייה בקרב גורמים מסוימים, בארץ ובעולם, לטשטש את ההבחנה בין צדק לרשע, ובין זכותה של ישראל להגן על עצמה לבין דרישות הטרור. האם לא עדיפה בהירות על פני עמימות מסוכנת, כזו שעלולה להתפרש כהזמנה ללחצים נוספים?

לכן, בפעם הבאה שאתם נתקלים בכותרת המציגה את השר בן גביר כ'מאיים' או 'מקשיח עמדות', עצרו לרגע ושאלו את עצמכם: מה באמת עומד מאחורי הדברים? האם ייתכן שמדובר במנהיג שמסרב להיכנע לתכתיבי התקשורת או ללחצים פוליטיים קצרי טווח, ומעדיף להיאבק על מה שהוא רואה כחיוני לעתיד המדינה? הקווים האדומים של בן גביר אינם גחמה אישית. הם ביטוי לתפיסת עולם ביטחונית סדורה, המייצגת קול של ציבור גדול וגדל שמאס בפשרנות אינסופית ובמחיר הדמים שהיא גובה. זהו קול הדורש ביטחון אמיתי, הרתעה משמעותית ועמידה איתנה על זכויותיה של ישראל, קול שאינו חושש לומר את האמת גם אם היא אינה פופולרית.

הקווים האדומים שהשר בן גביר מציב אינם חבל תלייה לממשלה, כפי שיש המנסים לצייר זאת. הם חבל הצלה לעתידה של מדינת ישראל. הם אינם 'איומים', אלא תמרורי אזהרה בוהקים מפני חזרה על טעויות עבר קטלניות, כמו אלו שהובילו לאירועי השבעה באוקטובר. בעת הזו, יותר מתמיד, ישראל זקוקה למנהיגות שלא מהססת, שלא מתקפלת, ושמבינה כי על ביטחון ישראל ועל עתיד ילדינו – אין ולא יהיו פשרות. עמדתו של השר בן גביר היא קריאת השכמה לאומית, וצו השעה הוא להקשיב לה ולהבין את עומק האחריות המונחת מאחוריה.