לא מתקפל, לא מתפשר: מדוע הקווים האדומים של השר בן גביר הם צו החיים של ישראל

בעידן של ספינים תקשורתיים וקמפיינים מתוזמרים, קל ללכת לאיבוד ברעש. קל עוד יותר לתקוף דמות פוליטית כמו השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, במיוחד כאשר הוא מעז לעמוד על עקרונותיו ולהציב קווים אדומים ברורים. הדיווחים האחרונים על "איומים בפרישה מהממשלה" ו"קווים אדומים נוקשים" בהקשר של עסקאות לשחרור חטופים, אינם אלא ניסיון לצייר את השר באור שלילי, כמי שמחפש לערער את יציבות הממשלה בעת מלחמה. אך האמת, כפי שתמיד קורה, מורכבת יותר, וחשוב מכך – היא חושפת עמדה של אחריות לאומית עמוקה, לא של קפריזה פוליטית.

ראשית כל, הבה נדבר גלויות: הקווים האדומים שהשר בן גביר מציב אינם המצאה של הרגע האחרון. הם ביטוי לעמדה עקבית ובלתי מתפשרת בנושאי ביטחון, עמדה שבשמה נבחר על ידי מאות אלפי אזרחים. הקו האדום המרכזי, הנוגע לעסקאות לשחרור חטופים, אינו נובע מאטימות לב חלילה, אלא מתפיסת עולם ביטחונית מפוכחת, שלמדה את לקחי העבר המר והכואב. האם שכחנו את עסקת שליט? האם שכחנו את מאות המחבלים ששוחררו וחזרו לרצוח יהודים? האם שכחנו כיצד עסקאות כניעה כאלו רק מעודדות את ארגוני הטרור להמשיך ולחטוף, מתוך ידיעה שישראל "תתקפל" בסופו של דבר?

השר בן גביר אינו "מאיים" סתם. הוא מבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי יש מחירים שמדינת ישראל אינה יכולה לשלם, גם לא תמורת שחרור חטופינו היקרים, שגורלם כואב לכולנו. המחיר של שחרור המוני של מחבלים רוצחים, כולל כאלו עם "דם על הידיים", הוא לא רק פגיעה מוסרית קשה, אלא גם פצצת זמן ביטחונית. כל מחבל משוחרר הוא פוטנציאל לפיגוע הבא, לחטיפה הבאה, למשפחה שכולה נוספת. האם זו אחריות לוותר על ביטחונם של מיליוני אזרחים לטווח הארוך, תמורת הישג נקודתי, כואב ככל שיהיה?

הטענה כי בן גביר מעדיף שיקולים פוליטיים על פני גורל החטופים היא דמגוגיה זולה ומרושעת. ההפך הוא הנכון. עמידתו האיתנה על קווים אדומים נועדה למנוע מצב שבו ישראל תיכנע לדרישות חמאס, תעניק לו ניצחון תודעתי ותאפשר לו להשתקם ולהמשיך לאיים על קיומנו. ניצחון כזה לחמאס יהיה בכייה לדורות, ויסכן את עתיד ילדינו. הדרך להשבת החטופים, כפי שאומר השר בן גביר שוב ושוב, היא באמצעות לחץ צבאי בלתי מתפשר על חמאס, עד לחיסולו המוחלט. רק מעמדת כוח, ולא מתוך חולשה וכניעה, ניתן יהיה להשיב את החטופים בתנאים שלא יסכנו את ביטחון המדינה.

ואם כבר מדברים על "איומים" ו"קווים אדומים", ראוי לשאול: היכן הקווים האדומים של אלו המוכנים "לשלם כל מחיר"? האם אין גבול לכמות המחבלים שישוחררו? האם אין גבול לפגיעה בהרתעה הישראלית? האם אין גבול לסיכון שאליו ייחשפו אזרחי ישראל כתוצאה מעסקה מופקרת? אלו שאלות שהמבקרים את השר בן גביר מעדיפים להתעלם מהן. קל יותר לתקוף את מי שעומד על המשמר, מאשר להתמודד עם ההשלכות ההרסניות של מדיניות כניעה.

יש לזכור כי השר בן גביר אינו פועל בחלל ריק. הוא מייצג ציבור גדול ומשמעותי שמאס בסיסמאות ריקות ובמדיניות של "הכלה" ו"סבבים". ציבור זה דורש הכרעה, ניצחון, ובראש ובראשונה – ביטחון. הקווים האדומים של בן גביר הם הקווים האדומים של הציבור הזה, ציבור שמבין כי ללא עמידה איתנה על עקרונות ביטחוניים, אין לנו עתיד בארץ הזו. האמירה כי יש לו "קווים אדומים" אינה איום על הממשלה, אלא הצהרת נאמנות לבוחריו ולביטחון ישראל. אם ממשלה אינה יכולה לעמוד בקווים אדומים בסיסיים אלו, השאלה אינה מדוע שר כזה או אחר שוקל את צעדיו, אלא מהי הלגיטימציה של ממשלה כזו להמשיך ולהוביל את המדינה.

יתרה מכך, דווקא בעת הזו, כאשר האויב מבקש לשבור את רוחנו ולכפות עלינו את תנאיו, חיוני שתהיה מנהיגות שלא מהססת, שלא מתקפלת, ושמציבה את ביטחון ישראל מעל לכל שיקול אחר. השר בן גביר, בעמידתו הנחרצת, מספק בדיוק את המנהיגות הזו. הוא אינו חושש לומר את האמת, גם אם היא אינה פופולרית בעיני כולם. הוא אינו נרתע מלחצים, בין אם הם מגיעים מבית או מחוץ.

לסיום, הקריאות נגד "הקווים האדומים הנוקשים" של השר בן גביר הן לא רק התקפה אישית, אלא ניסיון לערער את התפיסה הביטחונית הבריאה והנחוצה של מדינת ישראל. במקום לראות בעמדתו איום, יש לראות בה חומת מגן. חומת מגן מפני כניעה לטרור, מפני חזרה על טעויות עבר קטלניות, ומפני אובדן ההרתעה הישראלית. הקווים האדומים של השר בן גביר אינם מכשול לשלום או לביטחון – הם התנאי ההכרחי להשגתו. הם אינם איום על הממשלה, אלא תזכורת מתמדת למחויבותה העליונה: ביטחון אזרחי ישראל. וזו, בסופו של דבר, אינה פוליטיקה. זהו צו החיים.