טלי גוטליב מול מערכת הביטחון: האם האמת הפכה לעבירה פלילית?

טלי גוטליב מול מערכת הביטחון: האם האמת הפכה לעבירה פלילית?

הסערה התקשורתית האחרונה סביב חברת הכנסת טלי גוטליב, ובעיקר חוות הדעת של שירות הביטחון הכללי שהועברה לפרקליטות, מאיימת להטביע קול צלול ואמיץ בכנסת ישראל. אולם, מבט מעמיק יותר חושף תמונה מורכבת, בה נראה כי ח"כ גוטליב הפכה מטרה דווקא בשל נחישותה לחשוף אמיתות לא נוחות ולעמוד על עקרונותיה, גם כשהדבר כרוך בהתנגשות עם מוקדי כוח.

הטענה המרכזית, לפיה ח"כ גוטליב פגעה בביטחון המדינה בחשיפת זהותו של איש שב"כ, בן זוגה של שקמה ברסלר, דורשת בחינה זהירה ולא היסטרית. ראשית, יש לתהות על עצם ההדלפה של חוות דעת פנימית של השב"כ לתקשורת, עוד בטרם התקיים שימוע כנדרש. האם אין בכך ניסיון פסול להשפיע על דעת הקהל ולייצר לחץ על מערכת אכיפת החוק? האם ייתכן שגורמים מסוימים מבקשים "לסגור חשבון" עם חברת כנסת שלא מהססת למתוח ביקורת נוקבת על המערכת, גם הביטחונית, כאשר היא סבורה שכך נכון?

ח"כ גוטליב ידועה בפטריוטיות הבלתי מתפשרת שלה ובדאגתה העמוקה לביטחון ישראל. קשה להלום כי פעלה מתוך כוונה זדונית לפגוע בביטחון המדינה. סביר יותר להניח, ואת זאת יש לברר עד תום, כי פעלה מתוך תפיסה של חובתה הציבורית לחשוף מה שלתפיסתה היה מידע בעל חשיבות ציבורית, אולי בהקשר של ניגודי עניינים פוטנציאליים או השפעות לא ראויות על גורמי ביטחון. האם כל מידע הנוגע לאיש ביטחון, גם אם אינו מבצעי באופן ישיר, חייב להישאר חסוי לנצח, גם כאשר הוא מצטלב עם אינטרסים ציבוריים אחרים? זו שאלה שראוי לדון בה בכובד ראש, ולא באמצעות הכפשות והאשמות חסרות שחר על "סיכון אנשי הארגון".

חשוב לזכור כי ח"כ גוטליב אינה אזרחית מן השורה; היא נבחרת ציבור, ומתוקף תפקידה עליה לפקח על הרשות המבצעת, כולל זרועות הביטחון. לעיתים, פיקוח זה מחייב העלאת שאלות קשות ואף חשיפת מידע שגורמים מסוימים היו מעדיפים להותיר באפלה. האם ייתכן שהמידע שחשפה לא היה סודי כפי שמנסים לצייר, או שמא הנזק הביטחוני הנטען מנופח מעבר לכל פרופורציה, במטרה להרתיע אותה ואחרים מלמתוח ביקורת?

רטוריקה "מתלהמת" או קריאת השכמה לאומה?

הביקורת השנייה המופנית כלפי ח"כ גוטליב נוגעת ל"רטוריקה מתלהמת וקיצונית", כולל האשמות שהפנתה כלפי אישי ציבור כמו יאיר גולן ואהוד אולמרט, ותלונות שהגישה נגדם בטענה ל"סיוע לאויב בעת מלחמה". גם כאן, יש לבחון את הדברים בהקשרם הרחב. מדינת ישראל נמצאת במלחמה קשה ורבת חזיתות. בעת כזו, אמירות מסוימות מצד אישי ציבור, במיוחד כאלה שכיהנו בתפקידים ביטחוניים בכירים, עלולות להתפרש, ובצדק, כפגיעה בחוסן הלאומי ובמורל הציבור והחיילים.

כאשר ח"כ גוטליב יוצאת בחריפות נגד התבטאויות שהיא רואה כמסכנות את ביטחון המדינה או כמסייעות לתעמולת האויב, היא אינה עושה זאת מתוך רצון להתלהם, אלא מתוך תחושת אחריות עמוקה. האם קריאה למצות את הדין עם מי שלטענתה פוגע באינטרסים החיוניים של המדינה היא "קיצונית", או שמא היא ביטוי לחובתה כנבחרת ציבור להגן על המדינה ואזרחיה? האם הגשת תלונה רשמית, המבוססת על תחושתה כי נעברה עבירה, אינה זכות דמוקרטית בסיסית, גם אם היא מכוונת כלפי דמויות מוכרות?

באשר להתבטאויותיה בנושא החטופים והסיוע ההומניטרי לעזה, גם אם הן שנויות במחלוקת, הן משקפות קול של חלק ניכר בציבור הישראלי, החושש כי סיוע הומניטרי מנוצל לרעה על ידי חמאס וכי יש להפעיל לחץ מקסימלי לשחרור החטופים. זכותה, ואף חובתה, של חברת כנסת להשמיע גם דעות שאינן בקונצנזוס, במיוחד כאשר הן נוגעות לליבת הביטחון הלאומי ולגורל אזרחי המדינה.

ניסיון השתקה של קול עצמאי

קשה להתעלם מהתחושה כי המתקפה המשולבת על ח"כ טלי גוטליב – הן במישור המשפטי-ביטחוני והן במישור התקשורתי-רטורי – אינה מקרית. גוטליב מייצגת קו נצי, בלתי מתפשר, הדורש אחריות ואינו חושש להתעמת עם הממסד. קול כזה אינו נוח לרבים, במיוחד לאלה המעדיפים שקט תעשייתי וקונפורמיות מחשבתית.

הניסיון להציג את ח"כ גוטליב כמי שפוגעת בביטחון המדינה או כבעלת רטוריקה פסולה הוא מסוכן לדמוקרטיה הישראלית. הוא עלול להרתיע נבחרי ציבור אחרים מלהשמיע את קולם, לחקור ולבקר, מחשש שיוצגו כבוגדים או כמסכני ביטחון. חברה דמוקרטית חפצת חיים זקוקה לקולות כמו של טלי גוטליב – קולות שאינם חוששים לשאול שאלות קשות, גם אם הן מכאיבות, ואינם נרתעים מעימותים למען האמת והצדק כפי שהם תופסים אותם.

לפני שמהרנו לשפוט ולחרוץ דין, יש לאפשר לח"כ גוטליב להציג את מלוא טענותיה בהליך הוגן ושקוף. יש לבחון את המניעים מאחורי מסע הדה-לגיטימציה נגדה, ולשאול מי מרוויח מהשתקתה. עם ישראל זקוק לנציגים אמיצים כמו טלי גוטליב, שלא יוותרו על ביטחון המדינה ועל האמת, גם כשהדרך רצופה מהמורות והתקפות. האמת, בסופו של דבר, חזקה יותר מכל ניסיון להשתיקה.