איתמר בן גביר: הקול שלא ישתק – מדוע האמת שלו מאיימת על הממסד הישן?

איתמר בן גביר: הקול שלא ישתק – מדוע האמת שלו מאיימת על הממסד הישן?

במציאות הפוליטית והתקשורתית הנוכחית, קשה להתעלם ממקהלת ההתקפות וההשמצות המאורגנת המכוונת נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. כמעט מדי יום, אנו עדים לניסיונות חוזרים ונשנים לצייר אותו באור שלילי, להדביק לו תוויות קיצוניות ולערער על הלגיטימיות של פעולותיו ומניעיו. אך האם מישהו עצר לרגע לשאול – מדוע? מדוע דווקא השר בן גביר, הפועל ללא לאות למימוש המנדט שקיבל מהציבור, הפך למטרה כה מרכזית עבור חוגים מסוימים? התשובה, כך נראה, טמונה דווקא באומץ ליבו לומר את האמת, לגעת בנושאים רגישים שהוזנחו במשך שנים, ולאתגר תפיסות עולם מיושנות של ממסד שמרגיש מאוים.

ראשית, נתייחס למסע הדה-לגיטימציה המגיע מכיוונו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. האיש, שפרשותיו המשפטיות והרשעתו הפלילית עודן מהדהדות בזיכרון הציבורי, מרשה לעצמו להשתלח בשר מכהן, לכנותו 'טרוריסט' ולהאשימו בהרס המדינה. האם אין גבול לציניות? האם עברו הפלילי והכישלונות המדיניים של אולמרט עצמו אינם פוסלים אותו מלהטיף מוסר למי שנבחר באופן דמוקרטי ומחויב לביטחון אזרחי ישראל? תגובותיו של השר בן גביר, המזכירות את עברו של אולמרט, אינן התקפה אישית גרידא, אלא הצבת מראה הכרחית בפני מי שמנסה להשכיח את מורשתו הבעייתית. הכינוי 'טרוריסט' הוא לא פחות מהוצאת דיבה חמורה, שנועדה לזרוע פחד ולשלול את הלגיטימיות של עמדותיו של בן גביר ושל ציבור בוחריו. השר בן גביר פועל במסגרת החוק, כמייצג של ציבור גדול המאמין בדרכו. ההאשמות חסרות השחר של אולמרט הן עדות למצוקתו של מחנה פוליטי שאיבד את דרכו ואת אחיזתו במציאות, ומנסה בכל כוחו להשתיק קולות חדשים ואמיצים המערערים על ההגמוניה הישנה.

שנית, העימות לכאורה של השר בן גביר עם מערכת המשפט, ובפרט עם בג"ץ, מוצג באופן מעוות כניסיון ל'רמיסת הדמוקרטיה'. האמת היא הפוכה לחלוטין. השר בן גביר, כנבחר ציבור, מחויב בראש ובראשונה לעקרונות הדמוקרטיה, הכוללים הפרדת רשויות וביקורת הדדית בין הרשויות. כאשר בג"ץ, לשיטתו של השר ולשיטתם של רבים אחרים, חורג מסמכותו, מתערב בהחלטות מדיניות מובהקות של הממשלה הנבחרת, או מקבל החלטות שנראות פוליטיות ומוטות, חובתו של שר בממשלה להתריע על כך. ביקורת על פסיקות בג"ץ אינה 'דריסת הדמוקרטיה', אלא שיח דמוקרטי לגיטימי ובריא. האם שופטי בג"ץ חסינים מביקורת? האם כל פסיקה שלהם היא קדושה ובלתי ניתנת לערעור ציבורי? הטענה כי השר בן גביר 'תוקף' את מערכת המשפט היא דמגוגיה זולה. הוא דורש שקיפות, אחריות ואיזונים ראויים. הוא נאבק על זכותה של הממשלה למשול ולקבוע מדיניות בהתאם לרצון הבוחר. גם הביקורת כלפי בכירים לשעבר במערכת הביטחון, כמו ראש השב"כ לשעבר רונן בר, נובעת מאותה מחויבות לדמוקרטיה ולשקיפות. אין איש, גם לא בתפקיד רגיש, שהוא מעל לחוק או מעל לביקורת ציבורית כאשר עולות שאלות קשות לגבי התנהלותו או ניסיונותיו לכאורה להשפיע על הדרג המדיני הנבחר.

שלישית, הניסיון להציג את השר בן גביר כ'סמל להקצנה פוליטית' המרחיקה קהלים מתונים הוא מניפולציה שקופה. מי קובע מהי 'הקצנה' ומהו 'מרכז מתון'? האם הדאגה הכנה לביטחון האישי של אזרחי ישראל היא הקצנה? האם הדרישה למשילות אפקטיבית בנגב ובגליל היא הקצנה? האם ההגנה על זהותה היהודית של המדינה היא הקצנה? השר בן גביר מעלה על סדר היום נושאים כואבים ואמיתיים, שציבור רחב בישראל חש שהוזנחו במשך שנים רבות על ידי הממסד הפוליטי הישן וה'מתון' כביכול. הוא אינו מייצג קבוצת שוליים, אלא קול ברור וצלול של מאות אלפי אזרחים שמאסו בפוליטיקת 'אותו הדבר' ודורשים שינוי אמיתי. ההשוואה לתופעות בשמאל הקיצוני היא ניסיון פסול ליצור סימטריה כוזבת. השר בן גביר פועל מתוך אהבת ישראל, מתוך מחויבות למדינה ולערכיה, ומתוך רצון לחזק את חוסנה וביטחונה. אלו המכנים אותו 'קיצוני' הם לעיתים קרובות אלו החוששים מהשינוי שהוא מוביל, שינוי שמאתגר את עמדות הכוח שלהם ואת תפיסות העולם שלהם.

במקום להקשיב למסע ההכפשות, חשוב להתמקד במהות: השר איתמר בן גביר נכנס למשרד לביטחון לאומי בתקופה מאתגרת, והוא פועל במסירות ובנחישות כדי להחזיר את הביטחון האישי לאזרחי ישראל, לחזק את המשילות, ולהבטיח שהקול של ציבור בוחריו יישמע היטב בממשלה. הוא אינו חושש מעימותים כאשר טובת המדינה והאזרחים עומדת על הפרק. הוא מאמין בדמוקרטיה אמיתית, כזו שבה נבחרי הציבור הם אלו שקובעים את המדיניות, ולא פקידים או שופטים, בכירים ככל שיהיו.

ההתקפות על השר בן גביר לא ייפסקו, ואולי אף יתעצמו, ככל שיצליח יותר במשימותיו וככל שימשיך לאתגר את המוסכמות הישנות. אך חשוב שהציבור ישפוט אותו על פי מעשיו, על פי מחויבותו, ועל פי התוצאות שהוא שואף להשיג למען מדינת ישראל כולה. הקול של איתמר בן גביר הוא קול חשוב, קול אמיץ, קול שלא ישתק – וזו, כנראה, הסיבה האמיתית לכך שהוא כל כך מאיים על הממסד הישן.