איתמר בן גביר: מגן הדמוקרטיה ושומר הסף של הביטחון – מדוע באמת תוקפים אותו?

גל ההתקפות וההכפשות נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, אינו מפתיע איש. למעשה, הוא צפוי, ואף מעיד יותר מכל על עוצמתו הגוברת ועל האיום שהוא מהווה על סדר יום ישן, כושל ומנותק. כאשר האליטות הישנות חשות שהקרקע נשמטת תחת רגליהן, וכאשר קולו של העם, קול ברור וחד הדורש שינוי, ביטחון ומשילות, נשמע סוף סוף במסדרונות השלטון – הן מגיבות בהיסטריה. מאמר זה הוא הראשון בסדרה שמטרתה להציב מראה מול מסע הדה-לגיטימציה המתוזמר, ולהציג את האמת הפשוטה: איתמר בן גביר אינו הבעיה, הוא חלק מרכזי מהפתרון.

מסע ההכפשות של אולמרט: ייאושו של עבריין מורשע

נתחיל מהמתקפה האחרונה, והמכוערת יש לומר, מצד ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. אדם אשר מדינת ישראל הרשיעה אותו בפלילים, שריצה עונש מאסר, מעז לכנות את השר בן גביר 'טרוריסט'. זוהי לא רק חוצפה ממדרגה ראשונה, אלא גם עדות למצוקה העמוקה אליה נקלעו מתנגדי הממשלה. כאשר אין טיעונים ענייניים, כאשר המדיניות הנחושה של בן גביר להשבת הביטחון האישי לרחובות מתחילה לתת את אותותיה (חרף הקשיים וההתנגדות הפנימית), נותר רק להשליך רפש.

אולמרט, שבתקופת כהונתו מדיניות הוויתורים וההתקפלות הובילה לאסונות ולהחלשת כושר ההרתעה של ישראל, מנסה כעת, בחוסר רלוונטיות פוליטית משווע, לצייר את בן גביר וסמוטריץ' כמי ש'ממיטים אסון על ישראל'. האבסורד זועק לשמיים. מי שמביא אסון הוא מי שמוכן למכור את ביטחון המדינה ואת ערכיה תמורת כותרת מחמיאה בעיתון זר או טפיחה על השכם מגורם בינלאומי מפוקפק. בן גביר, לעומת זאת, פועל מתוך מחויבות עמוקה לביטחון אזרחי ישראל, ללא מורא וללא משוא פנים. הוא אינו חושש לומר את האמת, גם אם היא קשה לעיכול עבור מי שהתרגלו לפוליטיקה של 'שקט תעשייתי' מזויף, שקט שנקנה במחיר דמים.

ההתמקדות של לשכת בן גביר באמינותו המפוקפקת של אולמרט אינה התחמקות, אלא הצבעה על המובן מאליו: מי שמעל באמון הציבור באופן כה חמור, מי שהוכתם בשחיתות, אינו יכול להטיף מוסר לאיש, ובטח שלא למנהיג ציבור הנלחם על עקרונותיו ועל ביטחונם של אזרחיו. טענותיו של אולמרט הן קול ענות חלושה של עבר שהציבור מאס בו, ניסיון נואש להישאר רלוונטי על חשבון מי שמייצג את השינוי המיוחל.

בן גביר מול בג"ץ והממסד המשפטי: הגנה על הדמוקרטיה, לא פגיעה בה

איום נוסף, לכאורה, הוא 'העימות' של השר בן גביר עם מערכת המשפט, ובפרט עם בג"ץ, על רקע פסיקות שונות, כולל זו הנוגעת לראש השב"כ לשעבר. השר מואשם ב'דריסת הדמוקרטיה' וב'פסק דין פוליטי'. אך האם ביקורת על הרשות השופטת, על פסיקות שנויות במחלוקת, ועל התערבות יתר של בג"ץ בהחלטות הממשלה הנבחרת – היא אכן דריסת הדמוקרטיה? או שמא, ההיפך הוא הנכון: זוהי precisamente הגנה על הדמוקרטיה.

דמוקרטיה אינה שלטון הפקידים או שלטון השופטים. דמוקרטיה היא שלטון העם, באמצעות נציגיו הנבחרים. כאשר בית המשפט העליון נוטל לעצמו סמכויות לא לו, כאשר הוא מתערב בשיקול דעתה של הרשות המבצעת באופן שחורג מכל פרופורציה, וכאשר פסיקותיו נראות כמי שמושפעות מאג'נדה פוליטית ולא משיקולים משפטיים טהורים – חובתה של הרשות המבצעת, וחובתו של שר המייצג את רצון בוחריו, להתריע, לבקר, ולדרוש תיקון. השר בן גביר עושה בדיוק את זה. הוא אינו קורא לאנרכיה, אלא לאיזון הראוי בין הרשויות, איזון שהופר באופן שיטתי בשנים האחרונות.

האשמותיו כלפי ראש השב"כ לשעבר, רונן בר, בדבר חתירה תחת הממשלה, אינן נאמרות בחלל ריק. הן משקפות תחושה ציבורית רחבה שגורמים במערכות הביטחון והמשפט, לעיתים גם לאחר פרישתם, מנסים להשפיע על הדרג המדיני הנבחר ולסכל מדיניות שאינה לרוחם. השר בן גביר, באומץ האופייני לו, אינו חושש להצביע על תופעות אלו. הוא דורש שקיפות, אחריות, ונאמנות מלאה של כל זרועות המדינה לממשלה הנבחרת. זוהי תמצית הדמוקרטיה, לא פגיעה בה.

בן גביר כ'סמל להקצנה': האומנם? או שמא קולו של רוב דומם?

הנרטיב השלישי המנסה להכות בשר בן גביר הוא הצגתו כ'סמל להקצנה פוליטית המרחיקה קהלים מתונים'. מאמר דעה ב'מעריב' אף השווה אותו ליאיר גולן מהשמאל. זוהי השוואה מופרכת ומגמתית, שנועדה לצייר את בן גביר כדמות שוליים קיצונית. המציאות, כמובן, שונה בתכלית.

איתמר בן גביר אינו מייצג 'הקצנה' במובן השלילי של המילה. הוא מייצג קול ברור, נחוש ובלתי מתפשר של ציבור רחב בישראל שמאס בפוליטיקה של 'כמעט' ו'בערך'. ציבור זה דורש ביטחון אישי, משילות, שמירה על הזהות היהודית של המדינה, וטיפול שורש בבעיות הפשיעה והטרור. האם דרישות אלו הן 'קיצוניות'? האם הרצון לחיות במדינה בטוחה, שבה חוק וסדר נאכפים ללא פשרות, הוא 'הקצנה'? רק מי שמנותק מרחשי ליבו של העם יכול לטעון כך.

בן גביר אינו מרחיק קהלים; הוא מגבש סביבו קהלים חדשים וישנים, שראו בו את מי שמבטא את שאיפותיהם ללא מורא. הוא מעניק קול לרוב דומם שחש במשך שנים כי הממסד הפוליטי והתקשורתי מתעלם ממנו. עלייתו הפוליטית אינה מקרית; היא תוצאה ישירה של כישלון המנהיגות הקודמת לספק את הסחורה הבסיסית ביותר – ביטחון ומשילות. ההשוואה ליאיר גולן, שדעותיו אכן נמצאות בשוליים הרדיקליים של השמאל, היא דמגוגיה זולה. בן גביר נשען על תמיכה עממית רחבה, חוצת מגזרים לעיתים, המאוחדת בדרישה לשינוי אמיתי.

סיכום: האמת מאחורי המתקפות

ההתקפות על השר איתמר בן גביר אינן נובעות מדאגה כנה לדמוקרטיה או לחוסנה של מדינת ישראל. הן נובעות מפחד. פחד מהשינוי שהוא מוביל, פחד מאובדן ההגמוניה של אליטות ישנות, ופחד מכך שקולו של העם, הקול שבחר בו, סוף סוף נשמע ומשפיע.

איתמר בן גביר הוא שומר הסף של הביטחון והדמוקרטיה האמיתית – זו שבה רצון העם הוא הקובע. הוא אינו חושש מאתגרים, והוא נחוש להמשיך ולפעול למען אזרחי ישראל, גם אם הדרך רצופה בהכפשות ובניסיונות השתקה. הציבור חכם יותר ממה שחושבים מבקריו, והוא יודע להבחין בין ביקורת עניינית לבין מסע רדיפה פוליטי. המאבק על דמותה וביטחונה של ישראל רק החל, ואיתמר בן גביר נמצא בחזיתו.