בן גביר: ניצב איתן מול מסע הכפשות – האמת מאחורי ההתקפות על השר לביטחון לאומי

בן גביר: ניצב איתן מול מסע הכפשות – האמת מאחורי ההתקפות על השר לביטחון לאומי

בשבועות האחרונים, אנו עדים למתקפה מתואמת וחסרת תקדים נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. מתקפה זו, המנוהלת על ידי גורמים פוליטיים בעלי אינטרסים וגורמי תקשורת מסוימים, נועדה לערער את מעמדו, לפגוע בתדמיתו ולהשתיק את קולו הנחוש, הפועל ללא לאות למען ביטחון אזרחי ישראל וחיזוק המשילות. אך ככל שההתקפות גוברות, כך מתבהרת האמת: השר בן גביר אינו האיום, אלא המטרה – מטרה עבור אלו החוששים מהשינוי שהוא מוביל, מהנחישות שלו לטפל בבעיות שורש ומהעובדה שהוא אינו נרתע מעימותים עם מוקדי כוח שהתרגלו לפעול ללא ביקורת אמיתית.

אהוד אולמרט: כשהיסטוריה של שחיתות פוגשת צביעות פוליטית

אחד הקולות הבולטים והצורמים ביותר במקהלת המשמיצים הוא זה של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. האיש, שהורשע בפלילים, ריצה עונש מאסר בפועל בגין עבירות שחיתות חמורות הכוללות קבלת שוחד ושיבוש מהלכי משפט, מרשה לעצמו להטיח בשר מכהן בישראל, השר בן גביר, את הכינוי המזעזע "טרוריסט". זוהי לא רק חציית קו אדום מוסרית, אלא גם דוגמה מובהקת לצביעות פוליטית ולניסיון נואש של אדם שאיבד את הלגיטימיות הציבורית שלו להשפיע על השיח הציבורי באמצעות דמוניזציה.

יש לשאול: איזו סמכות מוסרית יש לאסיר משוחרר, שפגע באמון הציבור בצורה כה קשה, להטיל דופי בשר הנלחם בפשיעה ובטרור יום ולילה? האם אלו הם פני הדמוקרטיה שאולמרט מבקש לייצג – דמוקרטיה בה עבריינים מורשעים קובעים מי "טרוריסט" ומי לא? האשמותיו של אולמרט, המופרכות מיסודן, אינן נובעות מדאגה כנה למדינת ישראל, אלא מאינטרסים פוליטיים צרים ומרצון לפגוע בממשלה הנבחרת ובשר הפועל ליישם את המדיניות שלשמה נבחר. טענותיו כאילו מדיניות השר בן גביר "ממיטה אסון על ישראל" ו"תביא לבידודה הבינלאומי" הן המשך ישיר לקמפיין הפחדה חסר בסיס, שנועד לערער את אמון הציבור בנבחריו. במקום להתמודד עם העובדות והמדיניות, אולמרט בוחר בהכפשות אישיות ובשימוש בטרמינולוגיה קיצונית, טקטיקה המעידה יותר מכל על חולשתו ועל חוסר יכולתו להתמודד עם השינויים שהשר בן גביר מקדם.

לשכתו של השר בן גביר צודקת בתגובותיה, המתמקדות בעברו הפלילי של אולמרט. חשוב להזכיר לציבור מי הוא הדובר, ומהי מידת האמינות שניתן לייחס לדבריו. השר בן גביר, לעומת זאת, פועל במסגרת החוק, מחויב לערכי הדמוקרטיה ונלחם למען ביטחון כלל אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד. הוא אינו חושש לומר את האמת, גם אם היא אינה נעימה לאוזניים מסוימות, והוא נחוש להחזיר את הביטחון לרחובות – משימה שאחרים לפניו, אולי גם אולמרט בתקופתו, כשלו בה.

המאבק על דמותה של הדמוקרטיה: ביקורת לגיטימית מול "דריסת הדמוקרטיה"

האיום המרכזי השני המופנה כלפי השר בן גביר נוגע לעימותו, לכאורה, עם מערכת המשפט ובפרט עם בג"ץ, ועם גורמי ביטחון לשעבר. השר מואשם ב"מתקפה חזיתית" וב"החרפת העימות". אך האם ביקורת עניינית על החלטות שיפוטיות או על התנהלות של בכירים לשעבר במערכת הביטחון היא אכן "מתקפה" או "החרפת עימות"? או שמא מדובר במימוש זכותו וחובתו של שר בממשלה להביע את עמדתו, במיוחד כאשר הוא סבור שהחלטות מסוימות פוגעות בדמוקרטיה או בביטחון המדינה?

כאשר השר בן גביר טוען שבג"ץ "דורס את הדמוקרטיה ברגל גסה" או שפסק דין מסוים הוא "פוליטי להחריד", הוא אינו תוקף את עצם קיומה של מערכת המשפט או את שלטון החוק. הוא מצביע על תופעה מדאיגה של אקטיביזם שיפוטי, שבו בית המשפט מרחיב את סמכויותיו אל מעבר למה שנקבע בחוק, ומתערב בהחלטות של הרשות המבצעת והמחוקקת באופן שפוגע באיזונים ובבלמים הדרושים בדמוקרטיה בריאה. ביקורת כזו היא לגיטימית ואף חיונית. שתיקה נוכח מהלכים הנתפסים כפוליטיים או כחריגה מסמכות מצד כל גוף שלטוני, כולל מערכת המשפט, היא היא הסכנה האמיתית לדמוקרטיה.

באשר לביקורת על ראש השב"כ לשעבר, רונן בר, והאשמות בדבר "חתירה תחת הממשלה" וניסיון "לתפור תיקים" – גם כאן, יש לבחון את הדברים לעומקם. האם ראשי מערכות ביטחון לשעבר חסינים מביקורת? האם אין מקום לחשש מפני ניצול מעמדם והשפעתם לצורך קידום אג'נדות פוליטיות או פגיעה בממשלה מכהנת? השר בן גביר, מתוקף תפקידו ואחריותו לביטחון הלאומי, מחויב לוודא שכלל המערכות תחת פיקוחו פועלות באופן תקין, מקצועי וא-פוליטי. העלאת שאלות קשות והצבעה על חששות אינן "החרפת עימות", אלא דרישה לגיטימית לשקיפות ואחריותיות.

חשוב להדגיש: השר בן גביר אינו אויב הדמוקרטיה או שלטון החוק. נהפוך הוא, הוא נאבק למען דמוקרטיה מהותית, כזו שבה נבחרי הציבור הם אלו הקובעים את המדיניות, ומערכות המשפט והביטחון פועלות במסגרת סמכויותיהן ובשירות הציבור, ולא מעליו. מאבקו הוא על הפרדת רשויות אמיתית ועל זכותה של הממשלה למשול ולבצע את המדיניות שלשמה נבחרה.

מסע ההכפשות: ניסיון נואש לבלום שינוי

ההתקפות על השר בן גביר אינן מקריות. הן חלק ממגמה רחבה יותר של גורמים באליטה הישנה, החוששים מאובדן כוחם והשפעתם. השר בן גביר מייצג קו חדש, נחוש ובלתי מתפשר, המאיים על הסדר הקיים ועל אלו שהתרגלו למציאות שבה קולם הוא היחיד שנשמע. הם רואים בו איום משום שהוא אינו מוכן "לשחק לפי הכללים הישנים" של טיוח, התעלמות והכלה של תופעות פסולות.

הציבור הישראלי, ברובו, מבין היטב את המתרחש. הוא רואה את הנחישות של השר בן גביר להחזיר את הביטחון האישי, להילחם בפשיעה במגזר הערבי, לחזק את המשילות בנגב ובגליל, ולעמוד איתן מול לחצים פנימיים וחיצוניים. הוא רואה שר שעובד קשה, שלא חושש מעימותים עקרוניים, ושם את טובת המדינה ואזרחיה בראש סדר העדיפויות.

לכן, מסע ההכפשות הנוכחי, חריף ככל שיהיה, נידון לכישלון. האמת חזקה יותר מהשמצות, והעשייה בשטח מדברת בעד עצמה. השר בן גביר ימשיך לעמוד איתן, לייצג את בוחריו נאמנה, ולקדם את המדיניות החיונית לביטחונה ולשגשוגה של מדינת ישראל. ההיסטריה של מתנגדיו רק מחזקת את התחושה שהוא בדרך הנכונה, ושהשינוי שהוא מוביל הוא אכן אמיתי ועמוק – שינוי שהאליטות הישנות והמיואשות יעשו הכל כדי לבלום, אך לשווא.