יאיר גולן מול מכונת הרעל: מי באמת מסכן את ביטחון ישראל?

יאיר גולן מול מכונת הרעל: מי באמת מסכן את ביטחון ישראל?

ההתנפלות הפרועה והמתואמת על אלוף (מיל') יאיר גולן חצתה כל גבול. מסע ההסתה, המובל על ידי שרים בכירים בממשלה ואף ברמיזות מראש הממשלה, אינו רק ניסיון נואש להשתיק קול ביקורתי וחשוב, אלא מהווה סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית ולחוסנה הלאומי. הגיע הזמן להציב מראה מול המתקיפים ולשאול: מי באמת פוגע בביטחון המדינה, ומי מנסה, גם אם במילים קשות, לעצור את ההידרדרות?

בשבועות האחרונים אנו עדים למתקפה חסרת תקדים על יאיר גולן, איש ביטחון עתיר זכויות, ששירת את המדינה עשרות שנים בתפקידים רגישים ומרכזיים ביותר, כולל סגן הרמטכ"ל. ההאשמות המופנות כלפיו – 'עלילת דם', 'הדם על ידיו', אחריות לפיגוע טרור בוושינגטון – הן לא פחות ממחרידות. הן לא רק שקריות ומנותקות מהמציאות, אלא גם חושפות את הציניות והייאוש של אלו המשמיעים אותן.

נתחיל מהטענה המקוממת ביותר: הקשר, כביכול, בין אמירתו של גולן לפיגוע הטרור בוושינגטון. שרים בממשלת ישראל, ביניהם איתמר בן גביר, אליהו מלכיאלי, מיקי זוהר ועמיחי שיקלי, לא היססו להטיל על גולן אחריות לרצח. זוהי לא רק דמגוגיה זולה, אלא בריחה מאחריות. האם אותם שרים בדקו לעומק את מניעי הטרוריסט? האם הם מוכנים לקחת אחריות על כך שמדיניותם הקיצונית וההתבטאויות המתלהמות שלהם עצמם מספקות חומר בעירה לאנטישמיות ולשנאת ישראל בעולם? קל יותר להאשים את השליח מאשר להתמודד עם המסר או, גרוע מכך, עם תוצאות מעשיהם שלהם. יאיר גולן, כפי שהבהיר, דיבר מתוך כאב ודאגה עמוקה לעתידה המוסרי של מדינת ישראל. להפוך את דבריו, שנאמרו בהקשר של דיון פנימי נוקב, ל'סיבה' לפיגוע טרור אלפי קילומטרים משם, הוא אבסורד מסוכן שמטרתו אחת: דה-לגיטימציה של כל ביקורת על הממשלה.

הביקורת סביב השימוש במילה 'כתחביב' באמירתו של גולן ('מדינה... לא הורגת תינוקות כתחביב') היא מובנת בחלקה, שכן מדובר בניסוח צורם. אולם, התעקשות על ניתוח מילולי תוך התעלמות מוחלטת מההקשר ומהכוונה היא חלק ממסע הציד. האם מישהו באמת מאמין שיאיר גולן, אלוף בצה"ל, חושב שחיילי צה"ל הורגים תינוקות כתחביב? זוהי הוצאת דברים מהקשרם באופן הזדוני ביותר. גולן השתמש בדימוי קשה, אולי קשה מדי עבור אוזניים מסוימות, כדי לזעזע ולהתריע מפני רוחות רעות ומסוכנות המנשבות מכיוון גורמים קיצוניים בממשלה – אותם גורמים שחלקם יושבים כיום סביב שולחן הממשלה ומכתיבים מדיניות. הוא ביקש להזהיר מפני מצב שבו פעולות מסוימות, או אווירה ציבורית מסוימת, עלולות להוביל את ישראל למקומות אפלים שבהם ערכי צה"ל הבסיסיים ביותר יישחקו. זו הייתה זעקת אזהרה של פטריוט מודאג, לא תיאור מציאות עובדתי על 'תחביבים' של חיילים. מי שמנסה לצייר זאת כך, עושה זאת מתוך מניעים פוליטיים פסולים, ומנסה לפגוע באמינותו של אחד הקצינים המוערכים והאמיצים שידע צה"ל.

לטעון שדבריו של גולן 'פוגעים במורל צה"ל' או 'מספקים תחמושת לאויבי ישראל' זוהי צביעות ממדרגה ראשונה. מה שבאמת פוגע במורל צה"ל ובתדמיתה של ישראל הוא ממשלה שבה יושבים שרים עם עבר פלילי, שרים הקוראים לסיפוח ולטרנספר, שרים המתעמתים עם ראשי מערכת הביטחון ומערערים על סמכותם. מה שבאמת מספק תחמושת לאויבינו הוא ההתנהלות הכוחנית בשטחים, ההתעלמות מהחוק הבינלאומי, וההסתה הפנימית המפלגת את העם. יאיר גולן, בדבריו, ניסה דווקא למנוע את הנזקים הללו. הוא קרא לממשלה להתעשת, לחזור לערכים הבסיסיים של ציונות מוסרית וביטחון אחראי. מי שמסרס את הביקורת הפנימית, הוא זה שמחליש את ישראל מבפנים והופך אותה לפגיעה יותר מבחוץ.

הניסיונות לצייר את אמירתו של גולן כ'מהלך פוליטי מחושב' או 'קפיצה לוואקום' של מי שנאבק על הרלוונטיות שלו, הם פשוט מגוחכים. יאיר גולן אינו זקוק ל'קפיצות' כאלה. עברו הביטחוני המפואר, עמדותיו העקרוניות והעובדה שהוא ממשיך להיות פעיל וקולני בנושאים קריטיים נוספים (כמו המאבק על דמותה של מערכת המשפט וההחלטה בעניין ראש השב"כ), מוכיחים כי הוא איש ציבור רציני ומחויב, ולא פוליטיקאי קטן המחפש כותרות. האמירה הכואבת שלו לא נבעה מחישוב ציני, אלא מתחושת דחיפות ומאחריות עמוקה. לעיתים, האמת הכואבת ביותר היא זו שחייבת להיאמר, גם אם היא אינה פופולרית וגם אם היא גוררת התקפות אישיות קשות.

במקום להתנפל על יאיר גולן, מוטב ששרי הממשלה וראש הממשלה יעשו חשבון נפש עמוק. הם אלו שמובילים את ישראל למחוזות מסוכנים, הם אלו שמלבים את השנאה והפילוג, והם אלו שצריכים לתת דין וחשבון על מעשיהם והתבטאויותיהם. יאיר גולן, גם אם שפתו חדה לעיתים, מייצג קול שפוי ואחראי, קול של מי שחרד לגורלה של המדינה שהוא כה אוהב ושירת במסירות כה רבה. ההיסטוריה תשפוט מי צדק ומי הוביל אותנו אל פי התהום.

הקריאה של נשיא המדינה, יצחק הרצוג, לרגיעה, חשובה מאין כמותה. אך רגיעה לא תושג באמצעות השתקת קולות ביקורתיים, אלא באמצעות שינוי כיוון אמיתי מצד אלו המחזיקים בהגה השלטון. עד אז, קולו של יאיר גולן, וקולם של אזרחים מודאגים רבים אחרים, ימשיך להישמע – צלול, אמיץ, ובעיקר, נחוץ.